כל מבוגר סוחב שריטה מהילדות. יש מבוגרים שהיו פעם ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. יש כאלה שהיה להם דימוי גופני נמוך. יש מי שסבלו מחוסר ביטחון עצמי, התבגרו והפכו לראשי שב"כ ובגלל זה כולנו סובלים מחוסר ביטחון. ככה זה, כל אחד והשריטה שלו.
אני, למשל, הייתי ילד קשה הבנה. מתי הבנתי את זה? לא הבנתי, כי הייתי קשה הבנה, מה אתם לא מבינים פה. אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני לא מבין שום דבר. זה קרה כנראה אי שם בקיץ 82', כשראיתי בעיתון תמונות של מפגינים עומדים ליד הבית של ראש הממשלה וצועקים בגרון ניחר בגין רוצח בגין רוצח. בעיתון הסבירו שזה בגין המלחמה בלבנון, ואני לא הבנתי למה מגנים את בגין בגין גינוניו ואת מי למען השם הוא רצח. יותר מכך, לא הבנתי למה המפגינים מחזיקים פלקט גדול ומעדכנים בו כל יום את מספר החיילים שנפלו במלחמה. מה, הם חושבים שראש הממשלה לא יודע? הם רוצים להכאיב לו? להחליש אותו? הם לא מבינים שזה פוגע בנו ומשרת את האויב?
אובד עצות עשיתי את מה שילדים בדרך כלל עושים כשהם לא מבינים ושאלתי את אמא שלי, שהסבירה לי שהמפגינים מתנגדים למלחמה ורוצים להפסיק אותה.
"אבל זו מלחמת שלום הגליל", התבלבלתי, כי הייתי, כזכור, קשה הבנה, "אם נפסיק המחבלים יחזרו לירות עלינו, לא?"
"בשמאל חושבים שיש דרכים אחרות לטפל במחבלים", אמרה אמא שלי.
"כמו למשל?"
"לדבר איתם. לעשות שלום".
"איך אפשר לעשות שלום עם מי שרוצה להרוג אותנו?"
"תשתה את השוקו שלך, אתה צריך כבר ללכת לישון".
מה אשם הקולנוע
המלחמה נמשכה למרות ההפגנות, הסתיו הגיע, ובטלוויזיה חזרו שוב ושוב בדרמטיות על המילים "סברה ושתילה". גם הראו בהרחבה צילומים מהפגנה גדולה בתל אביב שאחת הקריאות שכיכבו בה הייתה "שרון, שרון, כמה ילדים הרגת היום". אני, כהרגלי, לא הבנתי כלום. בכיתה שלי היה ילד שקראו לו שרון, שני רחובות מאיתנו היה קולנוע בשם שרון, והאהבל הקטן שבתוכי לא הצליח להבין למה אלה מהכיכר מאשימים את שני השרונים ברצח ילדים קטנים.
הפעם היה תורו של אבא שלי להסביר לי. "אריק שרון הוא שר הביטחון", הוא אמר, "היה טבח במחנות הפליטים סברה ושתילה ונרצחו שם הרבה מוסלמים".
"אנחנו רצחנו אותם?"
"לא. נוצרים מהפלנגות".
"אז למה אומרים ששרון רוצח?"
"כי צה"ל היה צריך למנוע את הטבח".
"אבל בטלוויזיה מראים שבעולם אומרים שאנחנו אחראים לרצח".
"נכון".
"איך המפגינים לא רואים שהם גורמים לעולם להיות נגדנו?"
"מה עם השוקו שלך? כבר ממש מאוחר".
שתיתי את השוקו, אבל לא הבנתי. אחר כך צחצחתי שיניים ולא הבנתי. והלכתי למיטה, ועדיין לא הבנתי. הרי המפגינים הם אנשים טובים, כל מה שהם רוצים זה שיהיה שלום ולא ימותו אנשים. נכון שהסבירו לי שבגלל שהם מהשמאל הם רוצים להפיל את הימין, אבל לא יכול להיות שהם מוכנים לפגוע במדינה רק כדי שראש הממשלה ייפגע גם כן, נכון?
בפעם הראשונה התגנבה למוחי המחשבה שאולי לא רק אני קשה הבנה. הבנתי שחלה אי הבנה מצערת, שאני צריך לקום עכשיו מהמיטה, ללכת לכיכר ההיא בתל אביב ולהסביר לאנשים הטובים האלה שההפגנות שלהם גורמות לעולם להגיד שהכול בגלל היהודים, שזה בסדר להתנגד לממשלה אבל לא חייבים לצעוק, לא חייבים להאשים, ובטח שלא יפה לכנות אחרים בשמות מעליבים. והשמאלנים הרי אוהבים את המדינה, הם אנשים טובים וממש לא טיפשים, הם יבינו.
אמרתי לכם, הייתי קשה הבנה.
הלכה המדינה בעלייה הראשונה
השנים חלפו, ואני הפכתי מילד קשה הבנה למבוגר שבאמת לא מבין שום דבר. לא הבנתי למה בשמאל פועלים לשכנע את הממשל האמריקני לא לתת לממשלת שמיר ערבויות כלכליות לקליטת העלייה הגדולה בתחילת שנות ה־90. לא הבנתי למה גם אחרי שהסכמי אוסלו הביאו עלינו אוטובוסים מתפוצצים, ממשלת העבודה־מרצ ממשיכה לדהור אל ההסכם בכל הכוח ומאשימה את "הקיצוניים משני הצדדים", כלומר את החמאס ואותי. לא הצלחתי להבין את המניעים של 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ושאר המופרעים שמקדישים את חייהם להבאשת ריחנו בעולם. לא עלה בידי להסביר לעצמי למה אלה שמאיימים לפוצץ גשרים אם המדינה תחליט לפנות ערבים, תומכים בהתלהבות בטרנספר ליהודים. ואיך זה שפעם הם קראו לאריאל שרון רוצח, ופתאום כשהוא מחריב יישובים יהודיים הוא הופך לאתרוג מהודר שצריך לשמור עליו מכל משמר. ולמה הם מכשירים בהתלהבות כל חמולה שמשתלטת על אדמות מדינה, אבל עולים על בריקדות כשמישהו מציע להקים יישוב יהודי חדש בגליל או בנגב, שלא לדבר על הרי השומרון.
ומה קרה שפתאום הם נורא מתגעגעים לבגין ולממלכתיות שלו? לא הבנתי, הם לא זוכרים שהם צעקו עליו יום ולילה שהוא טרוריסט חסר מצפון?
עד היום אני מוצא את עצמי עדיין פעור פה ושואל את עצמי: מה קורה פה? הם לא יודעים שהאנרכיה ברחובות והסרבנות בצה"ל שיחקו לידיים של חמאס? הם לא מבינים שהבלגן שהם עושים רק פוגע בסיכוי לשחרר עוד חטופים? וכל התלונות והיבבות האלה של "הלכה לי המדינה, אין לי יותר מה לחפש פה"? הם הרי מזמזמים את הפזמון הזה עוד משנות ה־80, אולי מימי הקמת המדינה, ייתכן שאפילו מאז העלייה הראשונה, אני פשוט לא מספיק עתיק כדי לזכור. או כמו שהילדים שלי אומרים – אתה עתיק, אבל בגילך קשה לזכור את זה.
הם מבינים טוב מאוד, אומרים לי אנשים שמבינים. הם מבינים, אבל מעדיפים לפגוע ביריבים הפוליטיים גם במחיר פגיעה במדינה. כי בעיניהם, רק פשיסטים נאמנים למדינה. ליברלים, לעומת זאת, לא נאמנים לשום דבר.
ואני, כהרגלי, לא מבין. לא מבין איך פעם מסנגרים על קטאר ופעם אומרים שהיא מדינת אויב, תלוי כמה זה פוגע בלשכת ראש הממשלה. לא מבין למה מנהלים קמפיינים ממומנים היטב שמטרתם לסיים את המלחמה, וכשצה"ל באמת נסוג לטובת עסקה פתאום נזכרים לשחרר הקלטות שמראות שחמאס כבר היה על סף שבירה וחבל שלא ניצלנו את זה. לא מבין איך הם קוראים לעסקה עם השטן בכל מחיר, אבל במחלוקת מול הימין לא מוכנים לזוז אפילו מילימטר. איך אומרים שבדמוקרטיה הרוב חייב להתחשב במיעוט, ורק בוועדה לבחירת שופטים פתאום הרוב קובע.
ולמה, למה משתמשים פה במילים כל כך פוגעניות? הם לא מבינים כמה זה מכאיב ומפורר ומשחק לידי אויבינו?
או שאולי זו המטרה – כי מבחינתם האויב הוא אני?
נער הייתי גם זקנתי, וקשה הבנה נשארתי. אם כי אני חייב להודות שמשהו בכל זאת השתנה: כשהייתי ילד הייתי מטביע את חוסר ההבנה שלי בשוקו. היום זה בקפה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com