ראש חמאס ברצועת עזה, ד"ר חליל אל-חיה מסר ביום שלישי את ההודעה הבאה: "החלטנו למסור ביום חמישי את גופותיהם של 4 אסירי הכיבוש, כולל גופות משפחת ביבס בתנאי שהאויב ישחרר בשבת 22 בפברואר את האסירים שלנו על פי ההסכם, בעוד תושלם מסירת שאר הגופות שעליהן סוכם בשלב הראשון בשבוע השישי".
אני מביא ציטוט של מחבל ולא כותב את מה שקרה למשפחת ביבס, זאת כי אני עדיין לא מעכל ולא רוצה לכתוב ידיעה כה קשה מגורמים ישראליים. אבל מסתמן שיום חמישי הקרוב יהיה יום טעון רגשית. אחת מהתמונות הקשות והנצרבות בתודעה הציבורית מאותה שבת שמחת תורה הייתה של שירי ביבס מחזיקה את שני ילדיה הקטנים. מסביב להם, מחבלים צמאי דם והיא מנסה כמו לביאה אמיתית לגונן על ילדיה.
כולנו התאהבנו ב-500 הימים האחרונים באלבום התמונות של משפחת ביבס. זכורה למשל התמונה המשפחתית של משפחת ביבס בימים יפים יותר עם פיג'מת באטמן. החיוך של הילדים כפיר ואריאל הג'ינג'ים המתוקים, יוחלף כעת בזיכרון מר של הבאתם לקבורה? הלב מסרב להכיל והשכל ממאן להבין את זה. ציפינו לסוף שמח כמו בסרטים ולא מזעזע בצורה הזאת.
עוד פחות מחודש מגיע חג הפורים. שבת קודם החג, כולנו מצווים להגיע לבית הכנסת ולשמוע את קריאת פרשת "זכור את אשר עשה לך עמלק". הזיכרון של מעשה עמלק מדור לדור, מחייב אותנו בדור הזה לקיימו לא רק בזכירה ושמיעה, אלא בפועל של מחיית עמלק.
בעזה אין חפים מפשע אלא רק מחפים על פשע ובאותו הקשר של משפחת ביבס, פורסם לפני כשנה סרטון של האמא וילדיה מובלים באור יום לעזה, כשמסביב אין אחד שיעצור את טירוף הדעת הזה. לכן כולם שם בבחינת עמלק, שרק מחייתם תבטא את נקמתנו בהם.
מאז אותה שבת שמחת תורה, הספקנו כבר "להתקרר". יש כאלה במדינתנו שנשמעים יותר סלחניים כלפי הצוררים מעזה. זה בדיוק מה שעשה עמלק בעבר לבני ישראל "אשר קרך בדרך". הכניס בעם ישראל קרירות ואדישות. ביום חמישי הקרוב כבר אף אחד במדינה לא ירגיש "קרירות" כלפי העזתים, אלא מקסימום קרירות מגל הקור המסתמן.
הדרישה וההרגשה של כולנו תהיה כמו בימים הראשונים לאחר אותו טבח נורא ב-7.10. תחושה של נקמה ומחייתם על פני האדמה. המכנה המשותף מעמלק, דרך הנאצים ועד העזתים הוא לזכור ולא לשכוח. לא להתקרר ולא להיות סלחניים.
אפילו הצעת ה"טראמפ-ספר" המודרנית או זאת המקורית של "טרנספר", תיחשב כהטבה לעזתים. לתת להם להגר ככה חופשי למקום אחר בעולם? אז זה אמנם ירחיק את הבעיה מאיתנו. אבל ככה הם לא יקבלו את העונש המגיע להם.
לסיום, ברצוני להציע הצעה, שכמובן צריכה לעבור את אישור הבעל ירדן, שכבר חזר משבי חמאס ושאר בני המשפחה. ההצעה היא להביאם לקבורה דווקא בהר הרצל בירושלים. במקום הזה, של הזיכרון הלאומי, כולם צריכים לזכור לדורות את אשר עשה לנו הצורר העזתי. הזיכרון הלאומי של זכירת עמלק העזתי - מה עולל לנו ובפרט לאמא ושני ילדיה הקטנים. לזכור ולא לשכוח. במותם ציוו לנו למחות את זכר עמלק.