עסקת החטופים היא עובדה מוגמרת אולם הספיגה הנפשית של האירוע היא בידיים של כל אחד ואחת. רבים חושבים שבכך שהם מתמקדים רק בהחצנת שמחה על השבת החטופים ומדחיקים את מחיר העסקה הם מגלים סוג של אחריות חברתית.
פרשת משפטים שנקרא השבת מלמדת אותנו מהי באמת המשמעות של אחריות חברתית. אחריות היא מלשון 'אחר'; לראות את האחר; להיות אכפת מהאחר.
בפרשה יש ארבעה סוגים ('אבות') של נזקים אפשריים כלפי אחרים שאדם אמור להיות אחראי עליהם: "שור" – שור בבעלותי שנוגח באחרים הוא ביטוי לנזק ישיר. "בור" – אדם שכרה בור במקום ציבורי מחויב לקחת אחריות על מי שנפל לבור, למרות שלכאורה הוא לא הזיק לו ישירות. "שן" – בעל החיים שלנו אוכל בשדות אחרים. כאן לכאורה ניתן להיתמם ולומר שבניגוד לשור, שנוגח באופן לא נורמלי, אכילה זוהי פעולה טבעית; אולם גם כאן דורשת התורה מבן אדם לקחת אחריות על מי שתחת חסותו.
"אש" – אדם הבעיר אש בשטחו ויכול לטעון שהוא עשה זאת בהיתר, והאש התפשטה בעקבות רוח לא-צפויה ושרפה שטח של אחרים. גם כאן אין תירוצים: אדם אמור לשער שעלולה לבוא רוח לא-צפויה. התורה מחנכת את האדם לראות את מעגלי האחריות באופן מופשט, לא רק נזק של כאן ועכשיו.
המחשבה שמדינה צריכה להעדיף חיי אדם פרטי על גבי חיי החברה הכללית היא ההיפך ממוסריות שרואה את האחר, זהו אגואיזם מתוחכם. הרגש הפרטי מפתה לחשוב ש"האחר" שלו צריך לדאוג הוא רק האינדיבידואל שעומד מולי במצוקה, ואילו כלל החברה שתיפגע בעתיד הרחוק-קרוב היא אוסף פרצופים חסרי משמעות. השכל המופשט מבין את ההשלכות לטווח הארוך.
אדם אחראי בעת כזאת שמח כמובן על השבת החטופים, ויחד עם זאת מודע למחירים שעומדים לבוא. הוא לא ייתן לעצמו ליפול בצהלת השיכורים של חלקים מהתקשורת, לא יסגוד לעינב צנגאוקר, לא יפיץ שמועות, ולא יבהה בלופ אינסופי בפרשני האולפנים. שמחה מתונה והרבה תפילות שעם ישראל יצא מחוזק מן המהלך הנוכחי.