בשבת האחרונה שוב הותקפו נערים רועי צאן ליד מכמש שבבנימין. התקיפה הייתה אכזרית מאוד, ומי שראה את החתכים הרבים בפניהם של הרועים, שאחד מהם פונה במצב בינוני לבית החולים, היה אמור להזדעזע.
לאחרונה, בעיקר מאז תחילת שחרור המחבלים השפוטים למאסרי עולם רבים על רצח יהודים, רבו תקיפות אלו והן נעשות לעין השמש. מבצעיהן לרוב אינם נתפסים, וזוממים את התקיפה הבאה.
הדבר המזעזע אותי לא פחות מתמונותיהם של המותקפים החתוכים בפניהם הוא העובדה שכל המקרים הנזכרים עוברים מתחת הרדאר של התקשורת. הם נמסרים רק באתרים הדתיים הקרובים לחוגיהן של משפחות הרועים ברחבי הארץ. אחרים אף אינם מתעניינים בכך.
מן התקשורת הישראלית כבר זמן רב אינני מצפה להגינות מינימאלית, ואחסוך מעצמי את השיפוט עליה גם בשורות אלו. אולם אני מתרשם שגם אנשי ציבור כבר התעייפו מלמחות על פגיעות אלו בנערים צעירים, בגלל התחושה ש'מכת מדינה' זו כבר אינה מעניינת דיה. אני חושש שגם כוחות הביטחון עלולים לעבור על כך לסדר היום, משום שיש להם עיסוקים רבים וחשובים, וללא לחץ ציבורי מתאים הם לא יפנו כוחות למשימה זו.
את השורות הבאות אני כותב לאנשי הציבור מן המגזר 'שלנו' וממגזרים אחרים, שעיסוקיהם החשובים בימים אלו אינם מפנים להם זמן או פינה נפשית למחות ולזעוק על פגיעות אלו של חיתוך פניהם של רועי הצאן היהודים ופגיעות אחרות: ביום שיהיה לכם משום מה, פנאי נפשי למחות על פגיעות פסולות ורעות של 'נערי גבעות' ברכוש ערבי או חלילה גם בגופם של ערבים, כגמול על הפגיעות בהם, אנא זכרו: בימים שהפורעים הערבים פגעו בנערים יהודים מן הגבעות או מן החוות, אתם שתקתם. עברתם על כך לסדר היום, ובכך איפשרתם בכך גם לממשלה ולזרועותיה הביטחוניות לעבור על כך לסדר היום.