מעבר למחיצות: על חופש הדת והחינוך במדינת ישראל

בחצר בית הספר "אוהל שם" ברמת גן, נרקם סיפור שמשקף מתח עמוק בחברה הישראלית. תלמיד שביקש להניח תפילין, מצא את עצמו מושעה מלימודים. לא בגלל הפרעה ללימודים, לא בגלל פגיעה בחברים, אלא בשל מצווה -הנחת תפילין.

האבסורד זועק: במדינה המגדירה את עצמה יהודית, סממן יהודי בסיסי נתפס כאיום, כהפרת סדר.

תפילין- רצועות עור שחורות הנכרכות סביב היד והראש, מחברות בין הלב למחשבה, בין הגוף לנשמה. הן אינן נשק, אינן כלי להפחדה או כפייה. הן קשר אישי בין אדם לאמונתו, הלכה ומסורת בת אלפי שנים.

מה מפחיד כל כך בקופסאות העור הקטנות הללו? האם יש בהן איום על מערכת החינוך? על ערכי הדמוקרטיה? על חופש המחשבה?

כאשר משעים תלמיד בגלל הנחת תפילין, המסר העובר הוא שיהדות היא דבר שיש להסתיר, להצניע, להרחיק מן המרחב הציבורי. זהו מסר מסוכן במדינה שהוקמה כבית לאומי לעם היהודי.

נדמה שבשם החילוניות והניטרליות, אנו מגרשים לעתים את עצם הזהות שבשמה קמה המדינה. כמו עץ המנסה להתכחש לשורשיו, כך אנו מתנכרים לפעמים למסורת שממנה צמחנו.

החינוך אינו רק הקניית ידע. הוא גם עיצוב זהות, חיבור למורשת, בניית גשר בין העבר לעתיד. כאשר אנו חוסמים ביטויים לגיטימיים של זהות יהודית במרחב החינוכי, אנו למעשה כורתים את הענף שעליו אנו יושבים.

האם פירושו של דבר שיש לכפות דת על תלמידים? ודאי שלא. אך יש הבדל תהומי בין כפיית דת לבין מתן מרחב לביטוי דתי וולונטרי.

עמדת תפילין בבית ספר אינה כפייה. היא הזמנה. הזמנה להתחבר למסורת, להתנסות בקיום המצווה מתוך בחירה חופשית, לגעת בשורשים. מי שאינו מעוניין, אינו חייב להשתתף. אך מדוע למנוע את האפשרות ממי שכן מעוניין?

הפחד מסממנים יהודיים במדינה יהודית מעיד על בלבול זהותי עמוק. כאילו אנו חוששים להביט במראה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת. כחברה רב-תרבותית, עלינו לאפשר מרחב לביטוי של זהויות שונות, בפרט לזהות היהודית-דתית.

בית ספר המבקש לחנך לסובלנות וכבוד לאחר, חייב להתחיל בסובלנות וכבוד כלפי המורשת היהודית. לא בהדרתה מהמרחב החינוכי.

הנחת תפילין אינה סתירה לחינוך ערכי, היא חלק ממנו. היא מלמדת על מחויבות, על המשכיות, על זיקה למסורת ולקהילה. ערכים שכל מערכת חינוך שואפת להנחיל.

בעולם אידיאלי, בית הספר היה יכול להיות מרחב שבו כל ביטוי תרבותי וזהותי לגיטימי מתקבל בהבנה ובכבוד. מרחב שבו תפילין נתפסות לא כאיום אלא כהזדמנות ללמידה ולדיאלוג.

השעיית תלמיד בגין הנחת תפילין היא לא רק עוול כלפי אותו תלמיד. היא החמצה חינוכית. החמצה של הזדמנות לדון בערכי סובלנות, בחופש דת, במורשת יהודית, בזהות ישראלית.

במקום להרחיק את התפילין מבית הספר, אולי כדאי דווקא להזמין אותן פנימה. לא בכפייה, אלא בדיאלוג. לא בהשעיה, אלא בשיחה. לא בהדרה, אלא בהכלה.

כך נבנה חברה חזקה יותר, מחוברת יותר, סובלנית יותר. חברה שאינה מפחדת מזהותה אלא מחבקת אותה, על כל גווניה.

הכותב הוא יועץ תקשורת