תיאטרון המסכות בפוליטיקה

הזירה הפוליטית הישראלית דומה לתיאטרון גדול, בו המסך עולה מדי יום, והשחקנים הראשיים – הפוליטיקאים שלנו – מחליפים מסכות ותפקידים בקלות מדהימה.

בבוקר הם מצהירים הצהרה נחרצת, בצהריים הם מסתייגים ממנה, ובערב הם כבר מציגים עמדה הפוכה. "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי", יאמרו המגינים, אך האם באמת מדובר באמנות האפשרי, או שמא באמנות ההתחפשות?

לא מעט פוליטיקאים בישראל מתחפשים כל השנה, ולא רק בפורים. הם משנים עמדות, מבטיחים הבטחות שווא, ומתאימים את מסריהם לקהל היעד של הרגע. בעוד שכולנו מצפים לנציגים שיעמדו מאחורי מילתם וידבקו באידיאולוגיה שבשמה נבחרו, אנו מקבלים לרוב את להטוטני סיסמאות. בעידן של אובדן אמון במערכת הפוליטית, ערכים כמו עקביות ונאמנות לדרך אידיאולוגית הופכים נדירים, ולכן – חיוניים מתמיד.

תופעת "הפוליטיקאי המתחפש" אינה חדשה במחוזותינו. יום אחד הם מתנגדים להפסקת אש ומפריחים איומים לאוויר, וכשזה קורה בפועל, הם נאלמים דום . בבחירות הם מבטיחים להוריד את יוקר המחיה, ואחרי הבחירות הם מעלים מסים. הם מתחייבים שלא לשבת עם מפלגה מסוימת בקואליציה, ושבועיים אחרי הבחירות הם כבר סוגרים איתה הסכם קואליציוני.

הדוגמאות רבות מספור: פוליטיקאים שהבטיחו לעולם לא לשבת בממשלה עם יריביהם הפוליטיים, אך מהר מאוד מצאו את עצמם יושבים לצידם סביב שולחן הממשלה. אחרים הצהירו נחרצות על מחויבותם לפתרון שתי המדינות, רק כדי להתנער מעמדה זו כאשר הרוח הפוליטית השתנתה. יש כאלה שהתחייבו להיאבק בשחיתות, אך השתיקו את קולם כאשר נחשפו שערוריות בצד שלהם במפה הפוליטית.

המחיר של התנהגות כזו הוא עצום. המטבע היקר ביותר במערכת הדמוקרטית – אמון הציבור – נשחק בקצב מדאיג. כאשר הבוחר מזהה שהבטחות בחירות הן לא יותר ממס שפתיים, הוא מתחיל לראות בכל התחייבות פוליטית עוד תרגיל בציניות. התוצאה היא ירידה באחוזי ההצבעה, ציניות גוברת, ואובדן האמונה במערכת כולה.

בעידן הדיגיטלי, התקשורת והרשתות החברתיות מגבירות את השקיפות, וחושפות את הסתירות בהתנהגות הפוליטיקאים. ציטוט מהעבר מהר מאוד צף לפני השטח, וסרטון שמתעד הבטחה שלא קוימה הופך לנשק אפקטיבי בידי האופוזיציה. אך למרבה הפלא, גם כאשר הסתירות נחשפות לאור השמש, רבים מהפוליטיקאים ממשיכים להחליף מסכות, מסרבים לקחת אחריות, ולעיתים אף מכחישים את מה שתועד במצלמה.

בניגוד לכאוס המוסרי הזה, ישנן מפלגות בימין האידיאולוגי אשר דבקות בדרכן ללא פשרות. מפלגות אלה מציבות מראה מול התיאטרון הפוליטי, ומסירות את המסכות מעל פני המתחפשים. הן מקיימות את המשוואה הפשוטה והחשובה: "מילה זו מילה".

מפלגות אלו דוגלות בנאמנות לדרך, בעקביות, ובאמירת אמת גם כאשר האמת אינה פופולרית. הן אינן משנות את עמדותיהן בהתאם לסקרים, ואינן מתפתלות בניסיון לרצות את כולם. דווקא משום כך, הן זוכות לאמון של תומכיהן, גם כאשר הן נמצאות במיעוט.

דוגמה בולטת היא מפלגת עוצמה יהודית בראשות ח"כ איתמר בן גביר, המתאפיינת בקו פעולה נחוש ובלתי מתפשר, גם כאשר היא נתקלת בהתנגדות. המפלגה עומדת בהבטחותיה, מציגה עמדות ברורות, ואינה חוששת להשמיע קול שונה מהמקהלה הכללית. פוליטיקאים כאלה עשויים לעורר מחלוקת, אך אי אפשר להאשים אותם בצביעות או בהתחמקות מעמדותיהם האמיתיות.

"מילה זו מילה" אינה רק סיסמה עבור פוליטיקאים אלו, אלא דרך חיים. כאשר פוליטיקאי עומד מאחורי הבטחותיו, הוא בונה אמון ארוך טווח עם הציבור. הבוחרים יודעים למה לצפות, ויכולים להחליט האם לתמוך במדיניות המוצעת או להתנגד לה. זוהי דמוקרטיה במיטבה – שיח גלוי וכן, ללא הטעיות וללא מניפולציות.

אין ספק שישנו מחיר פוליטי לדבקות בעקרונות. פוליטיקאים שמסרבים להתפשר עשויים למצוא את עצמם עם פחות כוח והשפעה בטווח הקצר. הם עלולים להידחק לשוליים, להיתפס כ"קשיחים מדי" או כ"בלתי פרגמטיים". בפוליטיקה הישראלית, המבוססת על קואליציות וויתורים הדדיים, מי שמתעקש על עקרונותיו עלול למצוא את עצמו מחוץ למעגל ההשפעה.

אך ישנו גם רווח משמעותי לטווח הארוך. פוליטיקאים אלו זוכים לאמון ציבורי עמוק, ליושרה אישית ומקצועית, ולהשפעה אמיתית על ערכי החברה. הם אולי לא תמיד ישבו סביב שולחן הממשלה, אך קולם יישמע בוודאות בשיח הציבורי, וישפיע על כיוון התנועה של הספינה הלאומית.

מפלגות אידיאולוגיות הן חיוניות למערכת הדמוקרטית כולה. הן מציבות גבולות ברורים, מעלות סוגיות שאחרים חוששים להעלות, ומאתגרות את השיח המקובל. ללא קולות אלו, הדמוקרטיה הופכת לדיון טכני בין עמדות דומות, במקום להיות התגוששות אמיתית בין השקפות עולם שונות.

בתיאטרון הפוליטי הישראלי, המסכות הפכו לכמעט נורמה. פוליטיקאים רבים מדי מתחפשים כל העת, משנים עמדות לפי רוח התקופה, ומבטיחים הבטחות שאין בכוונתם לקיים. אך בתוך המחזה הגדול הזה, ישנם עדיין שחקנים שבוחרים להופיע ללא מסכה, להציג את פניהם האמיתיות, ולדבוק באמונותיהם גם במחיר של פופולריות - אלו הם "המרדכי היהודי" של הפוליטיקה הישראלית.

אנחנו צריכים להתייחס לערך של האמינות והעקביות. עלינו לתמוך בפוליטיקאים שעומדים מאחורי דבריהם, גם אם איננו מסכימים עם כל עמדותיהם. מנהיגות אמיתית אינה מתבטאת ביכולת להשתנות לפי כיוון הרוח, אלא בנכונות לעמוד איתן גם כאשר הרוח נושבת בפנים.

המערכת הפוליטית הישראלית זקוקה נואשות להחזרת האמון הציבורי. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות תמיכה בנציגים שאת המסכות משאירים לפורים, אינם חוששים להציג את עמדותיהם האמיתיות, ואינם מהססים לקיים את הבטחותיהם. רק כך נוכל לשקם את היחסים בין הציבור לנבחריו, ולבנות חברה דמוקרטית חזקה המבוססת על שיח כן וגלוי.

כי בסופו של יום, מילה היא אכן מילה, ומי שאינו יכול לעמוד מאחורי מילתו, אין לו מקום בהנהגת מדינת ישראל.

הכותב הוא יועץ תקשורת