פרסום עיקרי תחקיר השב"כ הוכיח עד כמה נדרשת חקירה חיצונית של האירועים. על האופן הראוי לעשות זאת עוד נדבר בהמשך, אבל קודם כול צריך להסכים על העיקרון הזה.
השב"כ לא יכול לתחקר את עצמו, והמסמך המביך והשערורייתי הזה מוכיח עד כמה נדרשת חקירה חיצונית.
אם צריך להמחיש עד כמה התחקיר של השב"כ הוא שערורייתי, די להסתכל בכותרת של "ידיעות אחרונות".
ביום רביעי, למחרת פרסום התחקיר, ניתנה הכותרת באותיות קידוש לבנה: "כתב האישום של שב"כ".
הבנתם? תחקיר פנימי שמטרתו לבדוק את מחדלי שירות הביטחון הכללי מתפרש, ולא בטעות, על ידי התקשורת ככתב אישום של השב"כ נגד הדרג המדיני.
בד בבד עם "כתב האישום" של השב"כ החמיאו חברי כנסת מהאופוזיציה ועיתונאים רבים לתחקיר האמיץ של השב"כ. באמת, מה יותר אמיץ מאשר להאשים את הדרג המדיני בתחקיר פנימי שאמור לבדוק את המחדלים של השב"כ?
בואו נקרא את הכותרת הבאה מתוך התחקיר: "הסיבות המרכזיות לבניית כוחה של חמאס שאפשרו את יציאתה למתקפה". מכיוון שמדובר במסמך בלתי נתפס, אביא ברשותכם את הדברים מילה במילה.
"1. מדיניות של שקט שאפשרה לחמאס התעצמות מאסיבית.
2. הזרמת כספים קטרים והעברתם לזרוע הצבאית להתעצמות.
3. כרסום מתמשך בהרתעה של מדינת ישראל.
4. ניסיון להתמודד עם ארגון טרור על סמך מודיעין והגנה תוך הימנעות מיוזמות התקפיות.
5. משקלם המצטבר של הפרות בהר הבית, היחס לאסירים והתפיסה כי החברה הישראלית נחלשה בגין הפגיעה בלכידות החברתית, כל אלה היוו זרזים להחלטה לצאת למערכה".
בסיום חמש הסיבות הללו, נכתב כך: "יודגש כי בתחקיר לא נמצא כי בשב"כ זלזלו ביריב. להיפך – הייתה הבנה עמוקה של האיום, יוזמות ורצון לסכל את האיום ובמיוחד את ראשי החמאס".
כלומר השב"כ מסביר בתחקיר שהוא ממש לא זלזל באויב, שהייתה לו הבנה עמוקה של האיום, יוזמות ורצון לסכל את האיום ובמיוחד את ראשי חמאס, כל זה תוך רמיזה יותר מעבה שהיה מי שנהג בדיוק להפך.
לא ברור בכלל מה התועלת בלהחמיא לעצמך במסגרת תחקיר מבצעי על מחדלי שבעה באוקטובר ולהאשים את הדרג המדיני, אבל שיהיה. אך גם לגופו של עניין: האם השב"כ התנגד להזרמת הכסף הקטארי? האם השב"כ התנגד להכנסת הפועלים העזתים, להקלה על העזתים כדי לקבל שקט? האם השב"כ התנגד ליציאה לשלושה סבבים מול הג'יהאד האסלאמי בעזה, תוך הענקת חסינות לחמאס, הריבון בעזה? אנחנו מדברים על מבצע "חגורה שחורה" בימי ממשלת נתניהו הקודמת, במבצע "עלות השחר" בתקופת ממשלת לפיד־בנט, ובמבצע "מגן וחץ" בממשלת נתניהו הנוכחית. האם השב"כ המליץ לצאת למלחמה כוללת במקום המבצע הדרדל'ה של "שומר החומות"?
חוץ מזה, אין היגיון פנימי בחמשת הסעיפים הנ"ל. מצד אחד השב"כ תוקף את ה"מדיניות של שקט שאפשרה לחמאס התעצמות מאסיבית", ומן הצד השני תוקף את "משקלם המצטבר של הפרות בהר הבית והיחס לאסירים". האם "ההפרות בהר הבית" (ניסוח מגונה כשלעצמו) ו"היחס לאסירים" הם לא האמ־אמא של מדיניות קניית השקט? תשאלו את נציב שב"ס קובי יעקובי, והוא יספר לכם עד כמה האסירים הביטחוניים ניהלו את בתי הכלא בישראל לפני שבעה באוקטובר. תדמיינו בעיני רוחכם עד כמה המצב היה חמור. תכפילו ותשלשו את הדמיון, ואז תגיעו לאמת. ישראל קנתה את השקט והסכימה לתת למחבלים בבתי הכלא כל מה שהם ירצו – ובלבד שלא נגיע להסלמה עם ארגוני הטרור.
ידידי ומורי קלמן ליבסקינד ציטט ב'מעריב' בנובמבר 2023 את דבריו של גלעד ארדן בפני ועדת החקירה לבחינת בריחתם של האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע. "שב"כ עשה סיכול ממוקד לדוח", אמר השר לשעבר בהתייחס לדוח של ועדת קעטבי לבחינת תנאי האסירים. "הם הציגו מסמך של תרחישי אימה שבהם כתבו מה עלול לקרות אם ניישם את הדוח, ללא אחיזה מציאותית בשטח".
אבל זה עוד כלום. ארדן סיפר מה עבר עליו כשהחליט להפעיל חסימה סלולרית בבתי הכלא, כדי שמחבלים שמצליחים להבריח מכשירים ניידים לא יוכלו לדבר עם חבריהם לארגון בחוץ. הוא תיאר שנתיים של עבודה והשקעה כספית גדולה שקדמו לרגע שבו הייתה המערכת אמורה לפעול, כשהמחבלים התחילו לאיים בהפגנות, באלימות ובשביתות רעב.
ליבסקינד הוסיף ודיווח על דבריו של ארדן, בהתייחס לשביתת אסירים שבאה בתגובה למערכת המיסוך הסלולרי שהקים בבתי הסוהר בהשקעה גדולה. "באותו בוקר אני עושה דיון היערכות לשביתת מחבלים, איך להכיל אותה, כולל ראשי מערכת הבריאות, כשאני לוחץ שיגדילו מספר מיטות ושהשביתה לא תאיים על אף אחד... מחבלים ששומעים כל הזמן שעובדים על זה כבר מתחילים לאיים שאם יופעל הפיילוט תהיה אלימות בתוך בתי הכלא, תהיה אולי שביתה וכולי... וכמובן, ההנחיה היא שלי, שזה לא משנה מה האיום, המענה חייב להיות הכלה והתמודדות איתו עד הסוף, בשביל להפעיל את זה, כי לא יעלה על הדעת אחרת. בסוף זה מגיע. אני מדלג על התופעות המקומיות... שריפת תאים וכדומה. שישרפו ושיחיו עם המזרונים השרופים.
"ואז האיום המרכזי שנוצר זה מהחמאס, שהודיע שהוא יתחיל שביתת רעב. ואני, מראש, כדי להתמודד עם שביתות רעב וכדי שלא יהיה צורך להיכנע להם, או שלא יהיה איום כזה שהם יציפו את בתי החולים האזרחיים ופתאום מאות מחבלים יתפסו מיטות אשפוז של אזרחי ישראל, הגדלתי מאוד את יכולת האשפוז בתוך שב"ס... הכנו מתקני קליטה במרתפים של בתי חולים באגפים נפרדים. הכול כדי שאפשר יהיה להתמודד עם שביתות... אחר הצהריים קוראים לי לדיון אצל ראש הממשלה.
"אני מגיע לדיון ויושב מולו ראש השב"כ נדב ארגמן... ומתחיל דיון מה עושים אל מול השביתה. אמרתי לו 'מה זאת אומרת מה עושים? לא עושים כלום, מפעילים את החסמים'. (והוא אומר לי – ק"ל) 'כן, אבל יש הערכות וכו''... שורה תחתונה, אומר ראש השב"כ דאז שהם חושבים שבנסיבות האלו אפשר להציע למחבלים טלפונים ציבוריים, כחלופה, ושעדיף שיוקם צוות מו"מ, שגם השב"ס יהיה בתוכו, והרעיון הוא להגיע לאיזושהי הבנה".
"הלסתות שלי נשמטו", אמר ארדן בהמשך. "אני חייב להגיד שחזרתי בדיכאון כבד מאוד מאוד מאוד מהדיון הזה. למחרת קיבלנו החלטה כתובה מהמל"ל, שמנחה אותי בדיוק לפי מה שתיארתי כרגע, להיכנס למין דיאלוג כזה. האיום הזה בעצם עבד. לא מפעילים את החסמים. הם נקטו אלימות נגד סוהרים, והתוצאה היא שמדינת ישראל עצרה את הפעלת החסמים. אז כשמדובר על תרבות ארגונית, אני מסתכל על התרבות של כל הארגון שנקרא מדינת ישראל".
כלומר, לפי העדות של ארדן בפני ועדת חקירה ממלכתית, השב"כ עשה סיכול ממוקד למדיניות התקפית מול מחבלי חמאס בעזה. משום מה אין לכך כל התייחסות בתוך התחקיר ה"אמיץ" של השב"כ שמתח ביקורת על מדיניות קניית השקט.
היו שני אירועי לחימה דרמטיים מְשַׁנֵּי מציאות בשנים האחרונות מול חמאס. בשני האירועים הללו השב"כ הופתע וכשל לחלוטין בנתינת התרעה. בשומר החומות, חמאס הצליח ללכד את הזירות. החזית החיצונית התלכדה עם החזית הפנימית. חמאס הצליח לסחוף אחריו את ערביי ישראל בערים המעורבות ובמזרח ירושלים לביצוע פרעות, מימש את חלום "התלכדות הזירות" והפך את עצמו לראשונה למגן ירושלים ואל־אקצא.
אם עד כה הרשות הפלשתינית הייתה המייצגת של האינטרס הפלשתיני בהר הבית, כעת מי שנתן את הטון הפך לחמאס בכבודו ובעצמו, תוך שהוא מייצר משוואה מסוכנת מאין כמוה של איום חיצוני ופנימי על צעדה עם דגלים בעיר העתיקה בירושלים. אירוע דרמטי בכל קנה מידה. על הכישלון של השב"כ בנתינת ההתרעה על פרוץ מלחמת חרבות ברזל לא צריך להרחיב ולהסביר. לעניות דעתי, עריפת ראשים פרסונלית והתמקדות בפלוני או באלמוני מפספסת לגמרי את הסיפור. וגם המחשבה כאילו הזזת רונן בר תפתור את כל הבעיה היא אבסורד מגוחך. וכך גם ההתלהבות המשונה מהחלפת הרמטכ"לים, כאילו הזזת הרצי הלוי פתרה את המחדלים ותיקנה את הדרוש תיקון.
קצת רצון טוב
מחדל "שומר החומות" ומחדל "חרבות ברזל" לא מאפשרים לעבור לסדר היום, לאחר כישלון חוזר ונשנה של השב"כ כגוף. ולכן כעת אני מגיע לשאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית.
המאבקים הילדותיים (בעיניי) וההתחמקות (המאוד לא אלגנטית) מהקמת ועדת חקירה שתבדוק את המחדלים באופן מעמיק ונרחב - זו שערורייה אסטרטגית לדעתי.
אפשר להמשיך להתווכח עד סוף כהונת הממשלה הנוכחית על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אחרי התחמקות וטיעון סרק במשך כשנה וחצי, נתניהו הודה באמת: הוא לא מוכן שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. לטענתו זו תהיה ועדת חקירה פוליטית שתמצא אותו אשם. כל עוד זה תלוי בנתניהו, הוועדה הזאת לא תקום לעולם. זה כבר ברור. אז אפשר להמשיך לריב עם נתניהו על כך, עד שהזמן יעשה את שלו. אבל אפשר להתעלות לגודל השעה, להושיב בחדר אחד את ראש הממשלה, יושב ראש האופוזיציה (או יושב ראש כחול לבן), נשיא המדינה, נשיא בית המשפט העליון עמית והמשנה לנשיא בית המשפט העליון סולברג ולהגיע להחלטה: אנחנו לא יוצאים מכאן בלי ועדה מוסכמת שתצא כבר לדרך.
אני בטוח שעם טיפת רצון טוב, אפשר להגיע להסכמות על הרכב הוועדה. אם רוצים להגיע להסכמות, זה לא בשמיים.
אם לא רוצים סתם לתקוע אצבע בעין, ואם הממשלה לא רוצה למנוע בכל מחיר את הקמת הוועדה - אפשר להקים את הוועדה הזאת.
נכון, אין מנגנון כזה שבו הפורום שהצעתי יושב כדי לבחור את חברי הוועדה. אבל זה לא אומר שאסור שיהיה לנשיא בית המשפט העליון - שקובע חוקית את חברי הוועדה הממלכתית - פורום מייעץ כדי להגיע לקונצנזוס סביב זהות חברי הוועדה. ואם לא סומכים על עמית שיעמוד בסיכומים, אפשר לתת לפורום הזה סמכות חוקית להרכיב את חברי הוועדה במסגרת "הוראת שעה".
כל מה שצריך זה טיפ טיפה רצון טוב, והחלטה עקרונית שעדיף להגיע להסכמה על פני המשך כלום ושום דבר. אפשר גם להגיע להסכמות על הנושא הנפיץ והמאוד מיותר ומסרבל של "מסקנות אישיות" שיהפכו את הוועדה הזאת לוועדה להיסטוריונים שתיתן את מסקנותיה בעוד שנים.
המסקנות האישיות נתפסות כגולת הכותרת. הן הדבר הכי מעניין בדוח. מי אשם. מה הוועדה ממליצה לעשות ביחס לכל אחד מאלה שנמצאו על ידה אשמים ואחראים למחדל. אבל המסקנות האישיות הללו הן צרה צרורה. מי שחושב שנתניהו אשם לא צריך את ועדת החקירה הממלכתית שתקבע זאת בעבורו בעוד ארבע או חמש שנים. מי שחושב שהרצי הלוי ורונן בר אשמים לא המתין למסקנה סופית של הוועדה.
העניין הפרסונלי מיותר לחלוטין, הוא שם את הפוקוס על האשמים במקום על הפקת לקחים, הוא גורם לגורמים המבוקרים לטייח ולהרחיק את עצמם מההתרחשויות ומהכישלונות, וגורם לסחבת קיצונית.
אתן דוגמה קטנה כדי להמחיש את הנקודה: לפני קצת יותר משלוש שנים הוקמה ועדת החקירה הממלכתית לבחינת הליכי הרכש של הצוללות וכלי השיט. לפני כתשעה חודשים היא הוציאה מכתבי אזהרה לראש הממשלה נתניהו, לראש המוסד לשעבר יוסי כהן, לשר הביטחון לשעבר בוגי יעלון ועוד. על פי חוק, אם הוועדה מתכוונת לקבוע מסקנות נגד אישים ספציפיים היא צריכה לאפשר להם להתגונן, לקבל את חומרי ועדת החקירה ולאפשר להם לזמן עדים כדי לשכנע את הוועדה שאין לקבוע בעניינם ממצאים. מאז כאמור חלפו תשעה חודשים, ועורכי הדין של חמשת המוזהרים עדיין לא אושרו לייצג אותם כי טרם הושלם הליך הסיווג הביטחוני. כלומר עדיין לא אושר הסיווג הביטחוני שלהם, וכל שכן שהם עוד לא קיבלו את החומרים, הם עוד לא החלו לייצג בהליך. מה הטעם בוועדת חקירה אם המסקנות שלה יתקבלו בעוד שנים ובינתיים הבלגן ימשיך לחגוג?
לכן חשוב להדגיש שוב ושוב, ועדת חקירה ממלכתית היא לא פתרון קסם. אבל כן נדרש תחקיר חיצוני ואמיתי כדי לבחון את המחדלים הנוראים שהתרחשו על מנת שהם יתוקנו. הראש של הרצי הלוי או של נתניהו או של רונן בר או נפתלי בנט הרבה פחות מעניין וחשוב. מה שבטוח הוא שאי אפשר להסתפק בכך שצה"ל יתחקר את עצמו, שהשב"כ יתחקר את עצמו או שהממשלה תנסה לטאטא ולהסיט את המחדל האסטרטגי ארוך השנים לשאלה המיקרו־טקטית למה לא העירו את נתניהו בליל שבעה באוקטובר.
האזנתי לאחרונה לפודקאסט של נדב פרי, שראיין את השר לשעבר יובל שטייניץ, אחד האנשים המרשימים שכיהנו בכנסת ובממשלה. הוא מספר על ההתעקשות שלו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת המחדלים המודיעיניים של ישראל, שהייתה בטוחה שיש לעיראק נשק כימי וטילי קרקע-קרקע, דבר שהתברר כעורבא פרח. ישראל נערכה לתרחיש מופרך בגלל מודיעין כושל. לכישלון המודיעיני הזה היו השלכות ביטחוניות וכלכליות הרות גורל, שלמעשה משפיעות עלינו עד היום.
"הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק" הוקמה על ידי שטייניץ ב־2003, כשהוא כיהן כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון. צה"ל התנגד ונלחם בתוקף נגד הקמת הוועדה. בסופו של דבר הוועדה הוקמה על אפו וחמתו של צה"ל, אך תוך הבהרה של שטייניץ שהוא לא מחפש לערוף ראשים ולחפש אשמים אלא לתקן ליקויים ולהפיק לקחים. תוך כדי עבודת הוועדה התגלה כשל נוסף: אי הכרת תוכנית הגרעין של לוב. כתוצאה מעבודת הוועדה התגלה שאסד בונה כור גרעיני בסוריה, מתחת לאף של גורמי המודיעין של ישראל.
ביטחון המדינה ואזרחיה מספיק חשוב כדי לוותר על כיפופי הידיים ועל הרווח הפוליטי המדומיין סביב המחלוקת על ועדת חקירה ממלכתית וחיפוש האשם. אתם מכירים מישהו שהחליט לשנות את הצבעתו הפוליטית בעקבות המסקנה של ועדת החקירה הממלכתית לבחינת אסון מירון נגד נתניהו?
התחקיר המביך של השב"כ הוא אות אזהרה מהבהב על כך שאי אפשר להשאיר לגורמים שכשלו לתחקר את עצמם, ואי אפשר להמשיך למרוח את הבדיקה החיצונית עד אין קץ, כפי שמנסה לעשות הממשלה.
לתגובות: gravishai@gmail.com