ראש השב"כ רונן בר צריך להתפטר או להיות מפוטר, ויפה שעה אחת קודם. ככל שמתפרסם מידע ומתבהרת התמונה, כך מתגלה שורה של כשלים חמורים בתפקודו ובתפקוד השב"כ, שעל כל אחד מהם בנפרד הוא ראוי למכתב פיטורין.
נמנה כמה מהכשלים העיקריים:
• היעדרם המוחלט, במשך שנים ארוכות, של מקורות מודיעיניים אנושיים (יומינט) בתוך צבא החמאס, שהיו יכולים לדווח בזמן אמת על פקודת הפלישה.
• כישלון בקריאת מפת האיום והפנמת תוכנית הפלישה של האויב, למרות המודעות לקיומה של תוכנית 'חומת יריחו', וממילא גם היעדר התאמה של אמצעי ההגנה וסדר הכוחות על גבול עזה לסוג האיום ועוצמתו.
• התפיסה הכוללת, שהוצגה לדרג המדיני כמה פעמים סמוך לאסון, שלפיה חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה.
• הפרשנות השגויה והמרגיעה שניתנה לסימנים השונים שהגיעו במהלך ליל ה־7 באוקטובר, ובעקבות זאת הימנעות מדריכת כל המערכת, הכנסת אוגדת עזה לכוננות הגנה מפלישה, והזעקת מפקדים ולוחמים מחופשת החג.
• וכמובן, ההימנעות משיתוף הדרג המדיני בתמונת המצב בלילה שלפני הטבח ובהתייעצויות לפני קבלת ההחלטות הרות האסון.
פרסומים שונים שיצאו מפעם לפעם טענו שראש השב"כ התריע בפני ראש הממשלה על היחלשות ההרתעה של ישראל מול אויביה ועל התגברות הסכנה למלחמה. אך פרט לכך שלגבי עזה ספציפית הערכת שב"כ המפורשת הייתה הפוכה, גם את היחס המפקפק והחשדני של נתניהו להתרעות הכוללניות הללו לא קשה להבין. אחרי הכול, ההתנהלות של הרמטכ"ל וראש השב"כ עצמם עמדה בסתירה מוחלטת לאווירת הסכנה שבשמה פנו אל ראש הממשלה ודרשו לעצור את החוק היחיד שהכנסת חוקקה מתוך הרפורמה המשפטית.
מי שבאמת מאמין שההרתעה שלנו נשחקה, לא מאפשר לקיים מסיבה של אלפי משתתפים סמוך לגבול. הוא גם לא מצמצם את כיתות הכוננות ונועל את נשקן במחסן, לא סומך על ההנחה שתנועת כוחות אויב נרחבת איננה אלא תרגיל, ולא מאשר להכניס את חיל האוויר להדממה ולהשאיר בכוננות רק שני מסוקים.
גם הסלחנות שנקטו בכירי צה"ל כלפי תנועת הסרבנות החצופה וההמונית, רק חיזקה את התחושה שדרישתם לעצור את הרפורמה לא נבעה מתחושת סכנה אמיתית מפני אויב חיצוני, אלא מהזדהות שלהם עם תנועת המחאה נגד הרפורמה. מוטב להרצי הלוי ולרונן בר שנחשוב שהם לא האמינו לאזהרות של עצמם, כי אם הם האמינו ובכל זאת לא עשו כלום באותו לילה – זה חמור הרבה יותר.
ראש השב"כ אינו שומר סף במובן של שמירת נורמות שלטוניות. תפקידו לשמור על המדינה ואזרחיה מפני האויב, ובזה הוא כשל כישלון נורא ולכן עליו ללכת. אין לו זכות מוסרית להידבק לכיסא עד שיוחלט כיצד תורכב הוועדה שתחקור את האסון, ולא הוא שיקבע אם הדרך לרפא את השב"כ היא באמצעות מינוי של אדם מבחוץ או של מישהו מתוך המערכת.
משחקים לנו בראש
1. סקרי דעת קהל הם תחום מתעתע, שלא קשה לבצע בו מניפולציות שיסיטו את התוצאה לכיוון הרצוי. אחת הדרכים הפשוטות והיעילות להטות תוצאות סקר היא באמצעות ניסוח השאלה. אפשר להציג לנסקרים בחירה בין אופציות מסוימות, ולהתעלם מקיומן של אופציות אחרות. ואפשר לנסח את האופציות לבחירה באופן שיהפוך אחת מהן לאטרקטיבית יותר.
ניקח לדוגמה סקר שהוצג בתחילת השבוע בבמה שכולנו מממנים אותה בתקציב נדיב, ומצופה ממנה להיות הכי מקצועית ואובייקטיבית – ערוץ 'כאן 11' של תאגיד השידור הציבורי. באתר 'כאן', תחת הכותרת "מה ישראל צריכה לעשות עם עסקת החטופים", מופיעה השאלה הבאה: "אחרי סיום שלב א', מה ישראל צריכה לעשות כעת?". האופציות שהוצגו לתשובה הן: א. לקדם משא ומתן על שלב ב' (44 אחוזי תמיכה). ב. להתעקש על מתווה ויטקופף (34 אחוזים). ג. לחזור ללחימה (9 אחוזים).
ובכן, פרט לכך שהציבור הרחב בכללותו לא זוכר מה כלול בשלב ב' ולא יודע מה בדיוק אומר מתווה ויטקופף, לא קשה לראות שניסוח התשובות מטה לכיוון מסוים. המילה "לקדם" משא ומתן בתשובה א' טעונה במשמעות חיובית של קידמה והתקדמות. לעומת זאת המילה "להתעקש" המתייחסת למתווה ויטקופף בתשובה ב' טעונה במשמעות שלילית, שהרי עקשנות אינה נחשבת לתכונה חיובית. גם את תשובה ג' ("לחזור ללחימה") אפשר היה לנסח באופן מפורט ואטרקטיבי יותר, למשל "לפעול לשחרור החטופים באמצעות הגברת הלחץ הצבאי", שהרי הניסוח "לחזור ללחימה" אינו מציג מענה מפורש לסוגיית החטופים. לא פלא שהוא זכה ל־9 אחוזי תמיכה בלבד. ואחרי כל הניסוח המגמתי הזה, עדיין התשובה "להתקדם לשלב ב'", שאליה ניסו כנראה מנסחי הסקר לכוון, קיבלה רק אחוז אחד יותר משקיבלו ביחד שתי התשובות האחרות, אשר מתנגדות להמשך המתווה של ההסכם הקיים.
2. בסקר שנערך בהזמנת 'בשבע' לפני כשבועיים על ידי מכון הסקרים 'דיירקט פולס' הצגנו שאלה דומה, בניסוח פרטני ואובייקטיבי יותר. מתווה ויטקופף עוד לא היה על השולחן, והאופציות לבחירה בשאלת החטופים היו כדלהלן:
א. "להאריך את המתווה הנוכחי במספר פעימות נוספות, שבהן ישוחררו חטופים נוספים בתמורה לשחרור מחבלים". האפשרות הזאת, שהייתה מדיניות הממשלה בימים שלפני הצגת תוכנית ויטקופף ואינה כוללת את הפסקת המלחמה, זכתה בתמיכה של 40 אחוזים.
ב. "להסכים לסיום המלחמה, לרבות יציאה מעזה ומציר פילדלפי, ללא השמדת החמאס ועם שחרור עוד מחבלים רבים, תמורת החזרת כל החטופים". התשובה הזאת, שמקבילה לתשובה "להתקדם לשלב ב'", זכתה בניסוח המדויק והפרטני הזה לתמיכת 32 אחוזים בלבד.
ג. "לחזור ללחימה עצימה עד להכנעת החמאס". התשובה בניסוח הזה זכתה ב־28 אחוזים, לעומת 9 אחוזים בלבד שקיבלה התשובה המקבילה "לחזור ללחימה" בסקר של 'כאן', שמציעה חזרה ללחימה ללא התייחסות לעוצמת הלחימה ולתכליתה.
הוא שאמרנו – הרבה מאוד תלוי בניסוח.
3. ומכאן לשאלה נוספת שנמצאת על סדר היום הציבורי ונתונה במחלוקת ציבורית ופוליטית קשה: באיזו דרך יש לחקור את אירועי אסון ה־7 באוקטובר?
גם התשובות לשאלה זו עלולות להיות מוטות על ידי ניסוח מגמתי. כך למשל, בסקר של ערוץ 13 שנערך לפני כשלושה חודשים נשאל הציבור בנוסח הבא: איזו ועדת חקירה יש להקים, ממלכתית או פוליטית?
למילה "ממלכתית" יש קונוטציה חיובית ברורה של גוף נקי ונטול אינטרסים כיתתיים. לא במקרה שתי מפלגות בישראל, זו שבראשות גנץ וזו שבראשות סער, כוללות בשמן את המילה המחמיאה "הממלכתי". לעומת זאת לפוליטיקה יש בישראל שם רע, ולכן ועדה שמוגדרת כפוליטית חשודה מלכתחילה על הטיה אינטרסנטית. והתוצאות של סקר ערוץ 13 בהתאם: 65 אחוזים לטובת ועדה "ממלכתית" לעומת 22 אחוזים בלבד לטובת ועדה "פוליטית". גם בסקר 'מעריב' לפני כשבוע התחלקו האפשרויות בין ועדה "ממלכתית" לוועדה "פוליטית", והתוצאה חד־משמעית: 58 אחוזים לטובת ועדה ממלכתית לעומת 23 אחוזים בלבד לוועדה פוליטית.
אלא שכאשר זונחים את הכותרות המוטות ומתמקדים במהות, התמונה נראית שונה לחלוטין. כאשר מזכירים לציבור שמאחורי המילה "ממלכתית" מסתתרת למעשה ועדה שממונה בידי נשיא בית המשפט העליון, התמיכה מצטמצמת בהתאם לירידה שנרשמה בשנים האחרונות באמון שרוחש הציבור למערכת המשפט. גם כשמדובר בוועדה המוגדרת "פוליטית", כשיורדים לפרטים רואים את ההבדל בין ועדה שממונה בלעדית בידי צד פוליטי אחד, קרי הממשלה והקואליציה, ובין ועדה שממונה בהסכמה רחבה בין קואליציה לאופוזיציה.
באותו סקר שערכנו לפני כשבועיים לקראת כנס ירושלים, הצגנו שאלה מפורטת יותר, ואפשרנו לנשאלים לבחור בין שלוש אופציות:
א. הכנסת תחוקק חוק מיוחד להקמת ועדת חקירה ציבורית עם סמכויות רחבות ביותר, הכוללת משפטנים, אנשי ביטחון וציבור ונציגי המשפחות השכולות והחטופים, שייבחרו בהסכמה וברוב של 80 חברי כנסת. זו האופציה שהוצעה אז בידי הקואליציה ונדחתה בבוז על ידי האופוזיציה והתקשורת. בסקר שלנו היא זכתה ל־41 אחוזי תמיכה.
ב. ועדת חקירה ממלכתית, שהממשלה מגדירה את נושאי חקירתה ונשיא בית המשפט העליון ממנה את חבריה, ושופט יעמוד בראשה. זוהי האופציה המכונה בקיצור "ועדת חקירה ממלכתית", וגם בה תמכו 41 אחוזים מהנשאלים.
ג. ועדת חקירה ממשלתית, שהממשלה קובעת את הרכבה, כמו ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה. האופציה הזאת, שמוטה בגלוי לטובת הממשלה, זכתה ב־15 אחוזי תמיכה.
לתוצאות כאלה אפשר לתת את הכותרת "רוב הציבור מתנגד לוועדת חקירה ממלכתית", בדיוק הפוך מהכותרת שניתנה לסקר ב'מעריב': הציבור דורש: ועדת חקירה ממלכתית.
לתגובות: [email protected]