ירדן היקר, אתה בטח לא זוכר אותי מהשבעה, כי יותר מעשרת אלפים איש באו לנחם אותך באבלך על שירי, אריאל וכפיר הי"ד.
חיבקתי אותך ואמרתי לך, "אין מילים". זה היה המסר היחיד שיכולתי לשמוע מהאנשים שבאו לשבעה שלנו. אשתי ושתי בנותיי אבדו לי בפיגוע טרור לפני שנתיים בבקעת הירדן. אתה שרדת במשך חמש-מאות יום בגיהינום מנהרות הטרור של חמאס, ועלית משם לגיהינום מסוג אחר כשגילית שכל משפחתך האהובה נרצחה.
אי אפשר להשוות בין טראומות. אבל אולי כמה מהלקחים שלמדתי בשנתיים האחרונות יוכלו לעזור לך עכשיו ובחודשים הקשים המחכים לך. אולי הם יעזרו גם לאנשים אחרים המתמודדים עם שכול או טראומה, ולכן אני נותן לדברים פומבי.
ראשית, ודאי ייתנו לך תרופות הרגעה וכדורי שינה, כדי שתוכל לצלוח את השבועות הראשונים של השכול; כך היה אצלי. גיליתי שבלעדיהם אינני יכול לנשום. אבל אחרי חודש וחצי הבנתי שהם מעכבים את ההתאוששות שלי, ולכן פניתי במהירות למטפל בדיקור סיני. אחרי פגישה או שתיים הפסקתי עם כל הגלולות והכדורים, והצלחתי לנשום ולישון בלעדיהם. אני ממליץ לך לנסות. אני מאמין שבשלב מסוים תצטרך להרגיש את מלוא הכאב, כדי להתחיל לטפס אל מחוץ לבור היגון שאתה שרוי בו.
שנית, ייתכן שכמוני גם לך יארגנו טיפול פסיכולוגי סדיר. אני עזבתי אחרי עשר פגישות. עזבתי כי הבנתי שלפני כל פגישה אני מבועת, במהלך הפגישות אני בוכה, ואחרי כל פגישה אני מרגיש אומלל, ימים על ימים, עד הפגישה הבאה. הפסיכולוג שלי אמר לי בפגישה הראשונה, "אף פעם לא ראיתי דבר דומה לטראומה שלך; אין שום דבר דומה לה בספרי הלימוד שלנו. בוא נלמד ביחד".
גיליתי שהפסיכולוגיה לא תעזור לי. אולי אילו הייתה לי חרדה עמוקה בעקבות משהו שאירע לי בילדותי, היה עוזר לי לדבר על כך עם מישהו ולחשוף את שורשי הכאב. אבל אני הרי ידעתי מה גרם לכאב שלי, וכך גם אתה. לא היה לי צורך לדון בכך מדי שבוע עם אדם זר.
אז מה כן עזר לי? חברים ומשפחה. למזלי, בקהילה שלי באפרת אנשים ידעו מה לעשות. בימי השבעה מיניתי לי מזכירה; היא קיבלה את כל השיחות והפניות אליי, וארגנה את לוח הזמנים שלי לשבועות הבאים: לוח זמנים עמוס של פגישות עם אנשים שרצו לדבר איתי, לראיין אותי, או לשתף אותי במיזמים שלהם. זה הציל אותי. סביר שגם לך יהיה קשה לארגן את חייך בשבועות או החודשים הקרובים, או להתמודד עם מעמד ה"סלבריטאות" הנורא שנכפה עליך. מצא אם כן בהקדם האפשרי מישהו שיעזור לך (ואולי מי מחבריך הקוראים מכתב זה ירצה להתנדב לכך).
חברים נוספים שלי נחלצו לפעולה. הם לא אמרו לי "אל תהסס להתקשר אליי אם אתה צריך עזרה". הם אמרו לי "אני מגיע אליך ביום שני בשעה שתיים. בכל יום שני בשתיים". והם ממשיכים לעשות זאת עד היום. שנתיים כמעט אחרי האסון, עדיין יש לי שבעה חברים שאני נפגש עם כל אחד מהם מדי שבוע – להליכה, ללימוד, לשיחה. זה נכס שלא יסולא בפז. אם אתם חברים קרובים של ירדן, אנא קבעו איתו פגישה שבועית מעכשיו והלאה. אתם תהיו צינור החמצן שלו.
אני ממליץ לך גם ללמוד איך לנהל טריגרים. טריגרים יקיפו אותך מכל כיוון: דברים שיזכירו לך מה היה לך ואבד, ויגרמו להצפה רגשית. במצבנו, כמעט כל דבר הוא טריגר. אתה נכנס לבית ריק – או בית שהמחבלים הרסו – ואשתך איננה נמצאת בו. אם בהפסקת הצוהריים בעבודה נהגת לצלצל לשירי, הרגע ההוא בכל יום יהיה עכשיו טריגר. מגיעה השעה שבה אולי נהגת לאסוף את אריאל מהגן – ועכשיו זהו רגע של טריגר. אתה רואה אֵם מובילה תינוק בעגלה, ממש כמו כפיר, והינה עוד טריגר. מקומות שהיית הולך אליהם עם המשפחה, ואפילו נהיגה במכונית שלך בלי בוסטר ומושב תינוק מאחור – גם אלה עלולים עכשיו להיות טריגרים.
איך אנחנו מצליחים לחיות בתוך כל הזיכרונות המציפים הללו? זה קשה מאוד. ברשותך אציע כמה דרכים שלמדתי מהניסיון או מאחרים. ראשית, צור לך שגרה אחרת מזו שהייתה לך לפני האסון. אם אתה יכול, החלף מקום עבודה. מקום חדש שיספק גם שִגרה חדשה עם פחות זיכרונות. שנית, במצבים שאינך יכול לשנות אותם, דע שהפעם הראשונה שאתה נתקל בהם תהיה קשה. הפעם השנייה תהיה קשה פחות. בפעם השלישית או הרביעית זה כבר לא יהיה מעיק כל כך. היה אמיץ: זה משתלם.
ולבסוף, דע ששירי, אריאל וכפיר נמצאים במקום טוב. הם יושבים ליד כיסא הכבוד של הקב"ה, במדרגה עליונה, מעל לכל הצדיקים שחיו אי פעם ולא נהרגו על קידוש השם. הם מחייכים אליך מלמעלה, ורוצים שתהיה מאושר. בגיל מאה ועשרים תצטרף אליהם, ותוכל גם לתבוע מאלוהים הסבר. אבל לעת עתה, אתה ואני צריכים לחיות בידיעה שאנחנו נמצאים בעולם הזה כדי להשיג בו עוד משהו.
הקדש את זמנך להחייאת זכרם. כשישבתי שבעה הרגשתי שחמישה-עשר מיליון יהודים סביב העולם מחבקים אותי בחום. בזמן ההלוויה והשבעה שישבת, מאות מיליוני אנשים בארבע כנפות תבל אימצו אותך אל ליבם. מבני ציבור בעולם הוארו בכתום כסמל למה שאיבדת. נבחרת לשאת מסר לכל בני האדם. כל מה שתעשה מעתה והלאה יוקדש לזכרם של שירי, אריאל וכפיר.
אני מברך אותך שלא ירחק היום וכאשר תיזכר באשתך ובבניך היקרים לא דמעות יעלו בפניך, אלא חיוך. תחייך כי תדע שכל מה שאתה משיג בחייך בא בזכותם; ותשיג הרבה. לאסונות שלנו אין הסבר ואין צידוק – אבל אתה תמצא משמעות חדשה בחייך ותקווה חדשה לעתיד, והן יישאו אותך קדימה מעל למצולות הכאב.
ענף הזית הוא אחד הסמלים של עם ישראל. אנחנו דומים לזיתים כי כאשר מוחצים אותנו אנחנו נעשים לשמן זית: לדבר יקר ומשובח מכפי שהיינו קודם לכן. יהי רצון שתהיה כזית; שזכרם של שירי, אריאל וכפיר יינון לעד בלבבם של כל האנשים הטובים בעולם; ושאהבתך להם תהיה ברכה לכולנו. אמן.
--
הרב ליאו די הוא מחנך המתגורר באפרת. ספרו 'משנים את העולם: תרומתה של היהדות למודרנה' ראה אור לאחרונה בעברית לזכר אשתו לוסי ובנותיו מאיה ורינה שנרצחו בידי מחבלים בפסח תשפ"ג.