תחקירי צה"ל על השבעה באוקטובר והמאורעות שקדמו לו הסתיימו. גם השב"כ פרסם בציבור את עיקרי מסקנותיו.
הם משתרעים על מאות ואלפי עמודים, נוגעים בפרטי הפרטים, אבל איכשהו פיל עצום שיושב לו במרכז החדר נעלם מהם.
על פי הבירור שערכנו, בכפוף לעובדה המצערת שהתחקירים המלאים לא מפורסמים לציבור וגם לא לעיתונאים בצורה חופשית, אף אחד מהתחקירים לא מצא פגם ראוי לתיקון בהתנהלות מפקדי הצבא לנוכח קריאות הסרבנות ערב המלחמה.
גם כשקברניטי 'אחים לנשק' עמדו על במה בריש גלי, לעיני סינואר ודף, והקריאו רשימה אין־סופית של יחידות שמכילות סרבני התייצבות, גם כששקמה ברסלר עדכנה את נסראללה ש"בספטמבר נתניהו יישאר בלי צבא", הרמטכ"ל לשעבר הלוי והדרגים שמתחתיו נקטו במדיניות ההכלה שבה הם כל כך מוכשרים.
האדם הפשוט היה חושב שהטבח הגדול בתולדות מדינת ישראל יעורר בהם רגש חרטה ולו הקל ביותר על התגובה הרפה שלהם להתפרקות הצבא מבפנים. הרי נסראללה נאם ממש ביום העברת החוק לצמצום עילת הסבירות, תיאר להם במדויק את תפיסת האויב, וחסך להם אפילו את עבודת המודיעין הכושל שלנו. "פעם היה נהוג לחשוב שהצבא של ישראל בלתי מובס", אמר הצורר המחוסל, "אבל היום הזה ספציפית מעמיד את ישראל במסלול להיעלמות". אז אולי קורטוב של חשבון נפש על אוזלת היד? נאדה.
אבל עזבו חשבון נפש. אולי קשה לו לאדם להודות בטעויותיו. בואו נדבר על קבלה לעתיד. האם צה"ל החליט, אחרי שספג את המשפילה בתבוסותיו, לעבור למדיניות של יד קשה נגד סרבנים ומסיתים לסרבנות ולשקם את המחויבות הבלתי מתפשרת של הלוחמים להגנת העם והארץ? ובכן, לגבי השאלה הזאת, קריאה בדוחות נציבת קבילות החיילים לשנים 2024-2023 עלולה להביא למסקנה שהתשובה היא שלילית. שלילית מאוד.
את השמות רון שרף ואייל נווה כמעט כולם מכירים. שני החברים מסיירת מטכ"ל היו הפנים של 'אחים לנשק' בחודשים שלפני הטבח, ותועדו כשהם מאיימים ב"אי התייצבות" ו"הפסקת התנדבות" של רבים למילואים. מטבע הדברים, הפרופיל הציבורי הגבוה שלהם גרם גם למעקב של אנשי תקשורת אחר המשך פעילותם כמילואימניקים אחרי האסון הגדול. הראשון להיתפס בכוונת התקשורתית הוא שרף, כאשר לאחר הדחתו של אל"מ חזי נחמה מתפקידי מילואים, בעקבות ביקורת שהשמיע על הרמטכ"ל, החליט העיתונאי עמית סגל לבדוק מה מצב שירות המילואים של פעילים שנויים במחלוקת מהצד השני של המפה.
לדובר צה"ל נדרשו עשרה ימים כדי לענות על השאלה. כתום התקופה, ולאחר שהפעיל סגל את כל כובד השפעתו הציבורית, הוציאו בדובר צה"ל מין הודעה מפולפלת שכורכת את הדחת נחמה והקפאת שירותו של שרף לזמן מוגבל, כביכול כדי לצאת טוב עם כל הצדדים. כמה חודשים מאוחר יותר, כשנכנס ישראל כ"ץ לתפקיד שר הביטחון, הוא הורה להדיח גם את נווה משירות מילואים. לא הצלחתי לברר האם נווה אכן הודח משירות המילואים, אבל למען האמת זה פחות העניין. השאלה היא האם צה"ל הפיק לקחים לגבי סרבנים, ומהמקרים המתוקשרים האלה קשה לדעת.
תא"ל רחל טבת־ויזל: מגינה או מגנה?
אבל הנה אינדיקציה חד־משמעית. את נציבת קבילות החיילים (לשעבר יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), תא"ל רחלי טבת־ויזל, פגשתי בשטחי כינוס סמוך לאביבים, לקראת סוף חודש אוקטובר 2023. היא הגיעה לסיור שטח כדי לשמוע את הטענות שלנו, המילואימניקים, והקדישה לנו לא מעט זמן. ברם, בדוח שהגישה בסוף אותה שנה, לצד קבילות רבות וחשובות אחרות, מופיעה התייחסות מטרידה לנושא הסרבנות סביב המחאה נגד הרפורמה.
המקרה המדובר הוא של איש מילואים שהיה שותף פעיל במחאה וחתם באופן פומבי ומוחצן על מכתב סירוב לשרת במילואים. בימים שקודם המחאה, נהגה בפיקוד שבו שירת מדיניות שבה מי שהודיע על סרבנות פשוט נגרע ממצבת החיילים ואינו מזומן לשירות. בדוח לא מוסבר הרקע למדיניות הזאת, אבל ניתן לשער שאלוף הפיקוד רצה להימנע מחגיגות תקשורתיות סביב סירובו להגיע לצו שיישלח. לא רוצה לבוא? אז פשוט לא נקרא לו.
רצה הגורל, או ליתר דיוק הרצף המתבקש של סיבה ומסובב, ומלחמה נוראית פרצה כמה חודשים אחרי החתימה על אותו מכתב סרבנות. איש המילואים, שכנראה חש ייסורי מצפון מסוימים, ביקש פתאום לחזור בו מהצהרת הסרבנות ולחזור ליחידה. קצינת הקישור ענתה לו בפשטות שלמרות שנשלח צו 8 לכל המילואימניקים של היחידה, הוא אינו נכלל במצבת כוח האדם ולכן אינו קרוא. לאחר שכשל בשכנוע מפקדיו לגייס אותו, קבל אותו איש מילואים לנציבת קבילות החיילים. היא אכן נדרשה לקבילה, כלומר קיבלה את טענתו היסודית ששמורה לו הזכות לשוב לשירות המילואים למרות הסרבנות הפעילה שלו קודם המלחמה, והלכה לברר זאת עם היחידה. אלא שקודם שנדרשה להפעיל את סמכותה, רווח והצלה הגיע לסרבנים ממקום אחר: "הליך בירור הקבילה העלה כי בתחילת המלחמה הנחה אלוף הפיקוד לקרוא לשירות מילואים לכל מי שיש בו צורך", כתבה טבת־ויזל בדוח, "אף אם סירב בעבר לשרת במילואים".
התמונה שעולה מהתשובה לקבילה חמורה בהרבה מהקבילה עצמה. אלוף אחד הפיקודים בצה"ל, שלמרבה הצער אינו מוזכר בשמו בדוח, התמודד עם יותר ממקרה אחד של סרבנות מוצהרת סביב הרפורמה המשפטית. אחרי שראה בעיניים, כמו כל עם ישראל, את ההשלכות ההרסניות של התנועה הזאת, המסקנה המעוותת שלו הייתה שזה בדיוק הזמן להפגין רכות ורפיסות מול הסרבנים, ולשדר מסר לכל מופקר שיחשוב לחזור על כך בעתיד: לסרבנות אין מחיר. אתה יכול לחתום על מכתבים, למען אותם אל נסראללה, לחגוג בבית בזמני שגרה בעוד חבריך טוחנים ימי מילואים – ואז, כשיגיע המאני־טיים, אנחנו נקרא לך בחזרה בחיבוק ונשכח לך הכול.
שמא תאמרו, מדובר בזמן מלחמה שבו צריך כל אחד ואחד. אין לאלוף הפיקוד את הפריווילגיה לוותר על חיילי מילואים. תשובתי היא, קודם כול, שאם אתם מעלים טענה כזאת כנראה שלא הייתם מימיכם בבסיס פיקודי ולא התרשמתם מקרוב מעוצמתה של האבטלה הסמויה בצה"ל. אבל גם בלי זה, התמונה המשתקפת מיתר הדוח שונה לחלוטין. בקבילות אחרות של מילואימניקים, שהתלוננו גם הם על אי גיוסם למילואים, נציבת קבילות החיילים נמנעה בדרך כלל מהתערבות בשיקול הדעת של המפקדים או אנשי המקצוע. כך בנוגע למילואימניקים שקיבלו בעבר פטור על רקע בריאותי או נפשי וביקשו לחזור בשל הטבה במצבם, כך בנוגע לכאלה שעברו את גיל הפטור וביקשו לשוב, וכך גם בנוגע למילואימניקים בעלי עבר פלילי שטענו כי הוא אינו מצדיק גריעה שלהם לנצח. בכולם קיבלה טבת־ויזל את עמדת הצבא שדחתה את גיוסם מחדש, ובחרה שלא להתערב. אולי אם הפרקליטות הייתה עושה את עבודתה ופותחת תיקים פליליים נגד חותמי מכתב הסרבנות, גם הנקל"חית הייתה מיישרת קו.
המגמה נמשכת גם לתוך שנת 2024. הפעם מקרה הבוחן היה מורכב יותר, אך עקרונות הכלת הסרבנות משמאל נותרו בעינם. בדוח מתואר מקרה של חייל מילואים, גם הוא בוגר 'אחים לנשק' שהצהיר בתקופת הרפורמה על סרבנות, שקבל על מפקד הפלוגה שלו בטענה שהדיח אותו מהיחידה מסיבות פוליטיות. בסוגריים נעיר: צירוף המקרים הזה, שבו שני חברי 'אחים לנשק' משתמשים בנשק הקבילה שכל כך לא נפוץ ומקובל בקרב חיילי המילואים, אומר דורשני. בטח כשמכירים את הרגישות של הארגון לטענות נגדו בעניין עידוד סרבנות, ותביעות הדיבה הרבות שהגיש נגד אנשי תקשורת שהאשימו אותו בכך.
נחזור לעניין. במקרה הזה, מפקד הפלוגה החליט לצאת מהצללים ולעמוד בשמו ותמונתו מאחורי האירוע. מדובר ברב־סרן יוחאי גרינגליק, מפקד פלוגה ביס"ר דרום – יחידה שעסקה בעבודת הקודש המצמררת של איסוף הגופות ברחבי העוטף, והמשיכה בעבודה הזאת גם בתוככי רצועת עזה. פרט לכך, הוא גם בן דודו של רס"ן שאולי גרינגליק, שנפל בקרב בצפון הרצועה. גרינגליק טען בפני נציבת קבילות החיילים, וכך גם בפוסט בפייסבוק, שעל אף שהוא אישית סבור שיש לפעול ביד קשה נגד סרבנים בצה"ל – להדחת החייל לא היה קשר להצהרת הסרבנות שלו ערב הטבח.
אותו חייל, ככל הנראה, איבד את השיבוץ ביחידת המילואים המקורית שלו, עקב ההצהרה שיסרב לשרת במחאה על הרפורמה. כשפרצה המלחמה הוא התחיל לחפש מקום חדש, והגיע ליס"ר דרום. מפקד הפלוגה שוחח איתו, שמע על פועלו הבעייתי בעבר, העיר לו שבעיניו זה דבר לא ראוי ולא תקין, אך החליט כן להשאיר אותו בפלוגה. כמה חודשים לאחר מכן, אותו חייל התפרץ עם רכב לבסיס קציעות בדרום, בניגוד להוראות הש"ג, וגרם לאירוע חמור שהגיע עד הקפצת משטרה צבאית למקום. בעקבות האירוע, ובשיתוף עם המג"ד, החליט גרינגליק להדיח אותו מהפלוגה.
בשיחת ההדחה, שכוונה כאמור לאירוע הפריצה לבסיס בניגוד לפקודות, העלה החייל את הטענה שהייתה עוינות נגדו כבר מהרגע שבו נודע שהוא פעיל סרבנות לשעבר, ושזו הסיבה האמיתית להדחה. המ"פ דחה את הטענה, אך לאחר שהחייל גרר את הדיון לנושא המחאה הוא שב והביע את סלידתו מהסרבנות ואת החומרה שהוא רואה בכך. השיחה הזאת, כך הסתבר, הוקלטה על ידי החייל והובלה לנושא הסרבנות במכוון. הכול היה מבושל לצורך הקבילה.
הנקל"חית צידדה במפקד הפלוגה בבחינת המסד העובדתי, אך עדיין הביעה חוסר שביעות רצון מעמדתו הנחרצת נגד סרבנות. "בכל הנוגע לטענה על הפסקת שירותו של הקובל בשל דעותיו הפוליטיות – ממצאי הבירור העלו כי ההחלטה התקבלה לאור אירוע משמעתי חמור מצידו של הקובל", כתבה, "עם זאת מצאתי פגם בהתבטאותו של מפקד הפלוגה במסגרת הבירור שערך עם הקובל לאחר האירוע המשמעתי, בכך שקישר את מעשיו באירוע להשתייכותו של הקובל למחאות הפוליטיות טרם המלחמה ולמשקל שנתן לשיקול זה בעת קבלת ההחלטה בעניינו של הקובל, מזערי ככל שיהיה".
כלומר, לא רק שעבר סרבני הוא לא עילה להדחה, אלא שעצם האזכור שלו – "מזערי ככל שיהיה" – הוא עילה לנזיפה במפקד מסור. דעתה של הנקל"חית לא נחה עד שהבהירה את גודל החובה להכיל סרבנות פוליטית משמאל: "בסיכומה של הקבילה ציינתי כי הגם שמפקד הפלוגה הבהיר במסגרת הבירור כי הפסול שמצא במעשי הקובל בסרבנות עצמה ולא במניעים הפוליטיים שבה, הרי שאין מקום לחיילי צה"ל, לא כל שכן למפקדיו, להביע עמדה פוליטית או על מעשים הנובעים משיקולים פוליטיים בתוך מסגרת צבאית". זה כבר השלב הבא: לא רק שיש לסלוח לסרבנים ולקבלם בחזרה לשירות בלי לגבות מהם מחיר, גם אסור לדבר נגד הסרבנות עצמה, ואפילו אם אתה מדגיש שזה בלי תלות במניע הפוליטי שלה.
התמונה שעולה, הן מהפרסומים בנוגע ליחס של צה"ל לראשי הסרבנים המשרתים במילואים, הן מהחלטת אלוף הפיקוד האלמוני והן מרוח נציבת קבילות החיילים, היא של חזרה על טעויות ערב השבעה באוקטובר והכלה מלאה של גילויי סרבנות. רוח הרצי הלוי, שמכלה את חמתו בלוחם שהדביק לזרועו פאץ' "משיח", תוך שהוא מבין בסלחנות את ה"מורכבות" שבסרבנות 'אחים לנשק', המשיכה לנשב בשנה ורבע שחלפו מאז האסון. נותר רק לקוות שהרמטכ"ל החדש, אייל זמיר, שהסתייג השבוע בפני קצינים מתרגולת תלישת הפאצ'ים של קודמו, יתנער גם מכל סימפתיה לסרבנות וינהיג משמעת ברזל לנוכח ניסיונות לפרק את הצבא מבפנים.
לתגובות: [email protected]