למחרת טבח שמחת תורה, חברי קיבוץ יפתח שבגליל העליון עזבו את בתיהם בבהילות. ברקע היה החשש לחדירה וטבח שמתכנן חיזבאללה ביישובי הצפון.
מאז עברו יותר מ־500 ימים, ובשבוע שעבר הם שבו לקיבוץ אבל הפעם, בשונה מאותו יום נורא כשיצאו ממנו בחופזה, הם חזרו בתהלוכת רכבים חגיגית כשהם שרים ומנופפים אל על בדגלי ישראל.
"בשמונה באוקטובר בערב, יום ראשון, כבר הייתה בקיבוץ תחושה של יישוב שומם. בכל מקום היו כמויות של צבא והייתה תחושה קשה מאוד, כאילו עוד רגע חיזבאללה עומדים לפרוץ את הגדרות", כך אומרת חברת הקיבוץ ענת זיסוביץ־חריף, בת 48, נשואה ואמא לשני ילדים בני 9 ו־14, והיא משחזרת את רגעי האימה. "אני לא אדם פחדן, אבל האווירה הייתה של רגע לפני קטסטרופה. אחד החיילים אמר לי: את חייבת לברוח מפה, ובאמת עד הערב התפנינו משם".
כמה חברים מונה הקיבוץ?
"סדר גודל של 650 תושבים. את השנה וחצי של המלחמה העברנו רוב הקהילה במלון נוף גינוסר. בנינו שם מערכות חינוך. היו לנו גנים, כיתות, חינוך בלתי פורמלי ואפילו פעילות לחברים ותיקים. הצלחנו לייצר שם עוגן לקהילה", היא אומרת גאה. "מתחילת הפסקת האש לאט לאט היו כאלה שחזרו הביתה, בעיקר מי שלא היה צריך את מערכות החינוך. ולי היה ברור, מהיום שעזבנו את הקיבוץ, שלשם אנחנו חוזרים בשיירה. אמרתי: אנחנו אולי ברחנו, אבל נחזור בגב זקוף ועם דגל מורם, ונראה לאלה שם ממול שאנחנו חוזרים הביתה. זה הבית שלנו. אנחנו חוזרים ואנחנו כאן, נקודה", היא אומרת בנחישות.
וכך היה. חברי קיבוץ יפתח יצאו מפתח המלון בשיירת רכבים מקושטים בשלטים, בלונים ודגלי ישראל, בחזרה הביתה לקיבוץ. "הייתה שם שמחה אדירה, פשוט התרגשות באוויר. משהו שקשה לתאר. אולי ברחנו עם הראש בין הרגליים, אבל אנחנו חוזרים בראש מורם. זאת התחושה. אנחנו חוזרים הביתה, וזו חזרה של קהילה. אני חושבת שעשינו עבודה טובה, אף שהיו גם משברים לאורך השנה וחצי ולא הכול היה טוב, אבל בסוף בשורה התחתונה אנחנו חוזרים כקהילה הביתה".
תהלוכת הרכבים יצאה בשיירה מהמלון בגינוסר עד לשערי קיבוץ יפתח, כשלצידי הדרך מריעים להם עוברי אורח וחברים. "אנשים לאורך הדרך צפרו לנו בחזרה, צילמו אותנו. נסענו לאט, על 40 קמ"ש, וצפצפנו בהתלהבות. הילדים שמחו. בצומת איילת השחר חיכו לנו החבר'ה משם עם שלטים: יפתח, כמה טוב שאתם חוזרים הביתה. זה היה מרגש באמצע הדרך לראות אנשים ששמחים איתנו. בצומת כח הצטרפו אלינו עוד רכבים, ועלינו בשיירה מטורפת הביתה".
בשער הקיבוץ חיכתה לבאים להקת מתופפים ותוקע בשופר, שקיבלו את הבאים בריקוד ונגינה. "השער הצהוב נפתח, וטור של אנשים קיבל את פנינו, ואנחנו נכנסים רכב רכב בשער. זה היה פשוט רגע מרגש".
יש תחושת ניצחון?
"אני חושבת שהניצחון האישי שלנו הוא שחזרנו הביתה. אני חזרתי. לי יש ניצחון אישי פרטי קטן, אבל ברמה הלאומית תחושת הניצחון תהיה כשכל אחד ישוב לביתו, כל מפונה וכל חטוף. ביום הזה גם צריך לומר תודה למי שבזכותו אנחנו חוזרים הביתה: תודה לחיילים שלנו, לאלו שנלחמו למעננו, גם לאלה שנפצעו וגם לאלה ששילמו בחייהם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. הם אפשרו לנו לחזור הביתה".
הקיבוץ אומנם לא סבל מפגיעות במבנים, אבל אחרי תקופה ארוכה כל כך יש המון עבודה כדי להחזיר את הקיבוץ לקדמותו. כעת הם שוקדים על מלאכת השיקום. "יש לנו שיקום, יש הזנחה, וזה דורש הרבה עבודה. יש מתנדבים מקהילת מגל, שדאגה לנו מהיום הראשון למלחמה. הם אימצו אותנו ובאו להתנדב בקיבוץ, וזה מדהים".
כל הקהילה חזרה, או שיש כאלו שהחליטו לא לחזור?
"בתקופה הקרובה נעמוד על 80 אחוזים מהמשפחות שחזרו. כנראה בין עשרה ל־15 אחוזים לא יחזרו לתמיד".
ואיך אתם עם זה?
"אני לא שופטת אף אחד. אני חושבת שבן אדם צריך לחיות בתחושת ביטחון ושלום. ואם אצלך בבית אתה לא מסוגל להיות בביטחון, אז עם כל הצער אני מבינה את זה".
איך הילדים שלך חוו את החזרה?
"החזרה היא שלמה, כי הם כבר רצו את זה מאוד. התקופה שנמשכה שנה וחמישה חודשים הייתה ללא ספק מאתגרת בשבילם, אבל החזרה היא בטוב. זה לחזור למיטה שלך, לפינה שלך. יש לי חברה עם ילד בן שלוש וחצי. כשהוא יצא מהבית הוא היה בן שנתיים. הוא לא יודע מה זה בית. הוא חזר הביתה וצריך הסתגלות".
את מרגישה תחושת ביטחון?
"לצערי, אני מאמינה שהיום שיצאנו מלבנון זה היום שחיזבאללה מתחיל לבנות את עצמו מחדש ולהתחזק. אני לא מצפה למשהו אחר מהם. זה מה שהם. אבל אני מצפה שהעבודה שעשינו שם לא תיפסק ושימשיכו לשמור עלינו", היא מבקשת. "בתחושה שלי חיזבאללה לא ישתנה. המהות שלו זה לקום ולהרוג אותנו. אנחנו צריכים לשנות גישה. אני באמת מקווה שזה יקרה. אולי אני נאיבית, כי הנה חזרתי הביתה ואני רוצה להישאר בבית. אני גם אומרת: אם אנחנו לא נהיה כאן, אז איפה הגבולות של המדינה יהיו?", היא מדגישה. "אם אנחנו לא נוכל לחיות פה, אז איפה נוכל לחיות? איפה הגבול יעבור? אני מקווה שתפיסת הביטחון השתנתה באמת. יש משפט שכולם אומרים פה: אנחנו לא רוצים תחושת ביטחון. אנחנו רוצים ביטחון. על זה אנחנו מדברים כל הזמן. אני מקווה שמדינת ישראל תדע לשמור עלינו ועל ההישגים של המלחמה, ותדע שהגבול עובר איפה שהאנשים חיים".
חזרה מעל למצופה
כמעט שנה וחצי אחרי שפונו מבתיהם בבהילות, עשרות אלפי תושבים מהיישובים השוכנים בטווח של עד חמישה קילומטרים מגבול לבנון יכולים כעת לשוב לבתיהם. תאריך היעד שקבעה הממשלה ושתואם עם הצבא היה 1 במרץ, מתוך קביעה כי "אין כל מניעה ביטחונית לחזרת התושבים לבתיהם". תהליך החזרה כולל פתיחה הדרגתית של מוסדות החינוך ושירותים ציבוריים ביישובים. התושבים השבים זוכים גם למענקים חד־פעמיים. מנגד, המפונים שבוחרים שלא לשוב לעת עתה לבתיהם, ומעוניינים להאריך את שהייתם במקום מגוריהם הנוכחי עד לחודש יולי ותום שנת הלימודים, יכולים לעשות זאת.
על פי נתונים רשמיים, כ־67,500 בני אדם פונו מבתיהם בצפון בתחילת המלחמה. הם אוכסנו בבתי מלון, אכסניות ובתים בקהילה. בתחילת השבוע (ראשון) צוין היום הראשון לפתיחת מוסדות החינוך בצפון, ויותר מ־32 אלף מפונים, שהם כ־47 אחוזים מסך כל תושבי הצפון שפונו בתחילת המלחמה, חזרו לבתיהם. זאת על פי נתוני מערך הדיגיטל הלאומי הפועל בהנחיית 'תנופה לצפון'.
ביום ראשון השבוע נפתחו 113 מוסדות חינוך בצפון הארץ, מתוכם 22 בתי ספר יסודיים, ועשרה בתי ספר על־יסודיים. מנתונים ראשונים עולה שקרוב ל־6,600 תלמידים פקדו את מוסדות החינוך שפונו וחזרו לפעילות. והנתונים עולים כל הזמן. על פי ההערכות, החזרה לצפון תורגש בכמה נקודות זמן עיקריות, הראשונה מהן מתרחשת בימים אלה. נקודה שנייה צפויה להיות במהלך חופשת הפסח, והאחרונה עם סיום שנת הלימודים במהלך חודשי הקיץ, יולי ואוגוסט.
יצוין כי חלק מראשי המועצות והתושבים מתנגדים לחזרה בעת הזאת ומביעים את חששם כי הסכנה הביטחונית מלבנון טרם הוסרה. כמו כן, בגלל ההרס הרב של מבנים ומערכת חינוך לא מתפקדת, עיריית קריית שמונה ומועצת מטולה עתרו לבג"ץ בבקשה להורות למדינה על החרגתן מהמתווה של הממשלה להחזרת התושבים לבתיהם. השבוע דחה בית המשפט את עתירתה של קריית שמונה.
למרות ההתנגדויות והאתגרים שבפתח, כשבועיים לאחר תחילת החזרה הרשמית, ממלאת מקום ראש מינהלת השיקום ומנהלת מחוז צפון במשרד הפנים עינב פרץ, משתפת בתחושה האופטימית ובהתרגשות למראה התושבים השבים בהמוניהם: "אנחנו עדים לגל אופטימי של חזרת תושבים. אני מאוד אופטימית. אני ממש מעודדת מהנתונים. אלה נתונים שלא ציפינו להם, שהם בשלב הזה כבר ברף 50 האחוזים חזרה הביתה", היא מציינת. "זה נתון מאוד מעודד שמלמד על החוזק של הקהילות שרוצות לשוב הביתה ויודעות שהצפון זה הבית, וגם על החוסן של הממשלה שבאמצעות השר זאב אלקין וגם שאר המשרדים - פנים, נגב גליל, החטיבה להתיישבות, משרד החינוך - כולם באמת התגייסו לפתיחת מערכת החינוך והרשויות".
ומה בנוגע ל־50 האחוזים שעדיין לא חזרו? אתם יודעים מה מונע מהם לחזור?
"קודם כול, יש לכולם אפשרות לא לחזור עד לסיום שנת הלימודים, ויש הרבה תושבים שמבחינתם רוצים לסיים את שנת הלימודים ולא לטרטר את הילדים שלהם במסגרות חינוך, וזה בסדר גמור. בשביל זה המדינה באה ונתנה מענק לצורך השכירות הנוספת שנדרשת עד יולי. אם כן הסיבה הראשונה היא הלימודים. הסיבה השנייה היא החששות. יש לאנשים חששות", היא מודה. "יש מפונים שעדיין חוששים מהמצב הביטחוני ורוצים לקחת איזשהו טווח ביטחון, לראות מה קורה בחודשיים־שלושה הקרובים ואז לחזור. יש תושבים שחוזה השכירות שלהם עדיין לא הסתיים, ויש עוד סיבות כאלה ואחרות. זה באמת אינדיבידואלי, וזה גם טבעי מאוד".
מפגש מכונן שקיימה פרץ לפני כמה חודשים במלון מפונים בטבריה עם תלמידי תיכון הותיר בה רושם רב ונסך בה כוח לעשייה: "באתי לפגוש במלון קבוצת תלמידי תיכון בני 18, שפונו מקריית שמונה ושהו במלון כבר חודשים ארוכים", היא משחזרת. "ישבנו במעגל בלובי של המלון. התחלתי בשאלות פשוטות על החיים שלהם, על ההתמודדות היומיומית, על הלימודים מרחוק. אבל מהר מאוד השיחה לקחה כיוון אחר, ושמעתי מהם: אנחנו חוזרים הביתה ברגע שייתנו לנו. קריית שמונה היא הבית, ולא ניתן לאף אחד לקחת לנו אותו, נחזור לבנות מחדש. נער אחר הוסיף: כל החיים שמענו סיפורים על החלוצים שהקימו את הצפון, עכשיו זה תורנו. המילים האלה נחתו עליי כמו ברק. הם רק בני 18, אבל דיברו בבגרות ובנחישות שלא פגשתי הרבה. המשכנו לדבר. הם סיפרו לי על החלומות שלהם לצפון פורח, על הרצון העז שלהם לשרת בצה"ל בתפקידים משמעותיים, על התוכניות שלהם לחזור ולבנות קהילה חזקה יותר. יצאתי מהמפגש הזה עם התרוממות רוח מיוחדת של תקווה והתרגשות", היא מציינת. "בתוך כל הכאב והקושי של המצב, פגשתי צעירים שלא רק שלא איבדו תקווה, אלא שהפכו את הקושי לדלק שמניע אותם קדימה. מפגשים מהסוג הזה רק חידדו לי את ההבנה שפיתוח הצפון לא יהיה רק בבניינים ובתשתיות. הוא יהיה באנשים, ברוח שלהם, בנחישות שלהם. והרוח הזאת חזקה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין".
בעיסוקה לוודא את חזרת התושבים בהליך מוסדר פרץ רואה משימה לאומית, לא פחות. "יש לנו היום אתגר לאומי. קודם כול, להחזיר את התושבים הביתה, ויותר מכך, להצמיח ולקדם את הצפון. משימתנו העיקרית היא להביא את הצפון למקום טוב יותר. וזאת לא משימה רק של הרשויות המקומיות, זו לא משימה מקומית", היא מחדדת. "זו משימה לאומית של הממשלה, ששמה את זה בראש סדר העדיפויות ושתקצבה את זה בסכום מאוד נכבד ומקצה לכאן משאבים רבים. כולנו מגויסים למשימה החשובה הזאת".
שיקום הצפון כולל גם שיקום אלפי מבנים ותשתיות שנפגעו. במהלך המלחמה, כך על פי נתונים רשמיים, נפגעו כ־3,400 מבנים בצפון, רובם בתים פרטיים. מתוכם כ־500 בתים מוגדרים כבעלי פגיעה קשה עד קשה מאוד, ואת רובם יהיה צריך להרוס ולבנות מחדש.
תהליך השיקום הוא ארוך ומורכב. האם הוא כבר החל, ומה הוא כולל מבחינתכם?
"אני לא רוצה לקרוא לזה תהליך שיקום אלא תהליך של צמיחה ושינוי מציאות", היא מחדדת. "זה להביא את הצפון למקום שהוא טוב יותר מזה שהיה ב־6 באוקטובר. אנחנו כרגע לא בשלב הזה. אני חייבת להיות כנה. אנחנו כרגע מחזירים את התושבים, זו המשימה. לתת להם את כל המענים הנדרשים יחד עם ראשי הרשויות ועם כל המשרדים שציינתי קודם. המטרה היא שתושב יחזור ויהיה מענה לכל הצרכים שלו. בשלב הבא אנחנו מתחילים לבנות את התוכנית הרב־שנתית", היא מבשרת. "מדובר בתוכנית חומש של 15 מיליארד שקלים, שתחולל שינוי משמעותי בצפון ותכלול שינוי וחדשנות בכל תחומי החיים. אנחנו רוצים לקפוץ מדרגה בצפון, אם זה בתחום החינוך, אם בתעסוקה ואם בהתיישבות, ועם עוגנים משמעותיים ומנועי צמיחה".
מה עושות משפחות שרוצות לחזור אבל הבית שלהן נהרס במלחמה?
"אלה מקרים שמטופלים על ידי מס רכוש. מס רכוש משפה את המשפחות הללו בשכר דירה חלופי, והן יכולות לבחור אם לחזור לאזור ולשכור דירה או לחלופין להישאר במקום שהן גרות בו עכשיו והן מפוצות עד שהבית שלהן בנוי".
פרץ מציינת כי העובדה שהעתירה של עיריית קריית שמונה לבג"ץ נדחתה השבוע מצביעה על המאמצים הכבירים של המדינה להשבת המצב על כנו בצפון: "זה פסק דין שיש בו אמירה", היא מדגישה. "אמירה שהמדינה התכוננה ונתנה כאן מענה ראוי לתושבים שחוזרים".
זה בעצם אומר שהם לא יכולים להיות מוחרגים ממתווה החזרה של המדינה?
"זה אומר שלכולם תאריך החזרה הוא 1 במרץ".
ומה בנוגע למטולה? שם ההרס גדול במיוחד.
"אנחנו ממתינים לפסיקת בג"ץ. בכל מקרה אנחנו ממשיכים ללוות את התושבים ולהיות שם ולתת את כל המענים הנדרשים".
המצב של הדיור שם הוא כמעט בגדר בלתי אפשרי.
"הייתה ועדה שבדקה את זה ובכל זאת החליטה לא להחריג את מטולה. דוד אזולאי, ראש המועצה, הוא חבר יקר והוא דואג לתושבים שלו ונכח ביישוב כל המלחמה, ואכן יש חילוקי דעות בעניין הזה. הוא לא מסכים איתנו, ובגלל זה יש בג"ץ. אנחנו נכבד כל החלטה של בג"ץ שתהיה, אבל בינתיים מכיוון שלא ניתן איזשהו צו מניעה או כל החלטה אחרת, כרגע אנחנו ממשיכים במתן מענים לתושבים שרוצים לחזור", היא מבהירה.
"מ־7 באוקטובר, אני בכובע שלי כמנהלת המחוז במשרד הפנים, יחד עם שר הפנים והמנכ"ל, היינו כאן ודאגנו לפינויים ולצרכים של הרשויות. היינו וחווינו את כל השנה וחצי האחרונות. ובתחילת השבוע, כשפתחו את שערי בתי הספר בקריית שמונה ובשבוע קודם בבתי ספר ביישובים נוספים, זו הייתה תמונה מרגשת מאוד", היא משתפת. "לראות את ילדי שלומי עומדים ושרים 'לא תנצחו אותי' על קו הגבול זה היה עוצמתי. אני חושבת שזה הסיפור של הקולקטיב, זאת הציונות החדשה, ההחלטה הנחושה לחזור לגליל, לחזור לקו הגבול. צריך להצדיע לתושבים האלה, שהיו רחוקים מהבית יותר משנה, שלא היו בסביבה הטבעית שלהם, ועם כל הקושי חוזרים הביתה בגאווה גדולה".
ומה את אומרת למישהו שעדיין לא מרגיש תחושת ביטחון ולילדים שחוו טראומות ומתמודדים?
"זה מובן מאוד. אני יכולה להבין לליבם לחלוטין. כולנו כאן, גם מי שלא גר בקו הגבול, חווה טראומה בשנה וחצי האחרונות. אבל כל ההיבט הביטחוני הוא לא בידיים שלי, הוא בידיים של צה"ל, ואנחנו מסתמכים על חוות הדעת של צה"ל שאין איום ביטחוני. לכן החזרנו את התושבים. באמת האישית שלי אני מאמינה בצה"ל. אני חושבת שלמדנו שיש לנו צבא חזק שהוכיח את עצמו בשנה וחצי האחרונות. המצב בגבול לבנון הוא לא מה שהיה, ואנחנו חזקים יותר, ואנחנו כעת בשליחות גדולה של יישוב כל חבל הארץ הצפוני", היא מסכמת.