1. לפעמים נדמה לי שפורים הוא אולי החג הכי מפוספס בשנה. מכל החגים זה החג שאנחנו חוגגים ברמה הכי בסיסית. ואני אסביר.
כולם יודעים שראש השנה ויום הכיפורים, והימים שביניהם, הם ימים של תשובה, תפילה וצדקה. ואכן, אנחנו חיים בימים האלה בתודעה של זמן גדול שמשפיע על כל השנה שתבוא.
כל אחד יודע שליל הסדר הוא לילה מכונן של אמונה ושל חירות ושל סיפור יציאת מצרים. ואכן, כולנו אוחזים בתודעה כזאת בליל הסדר.
אפשר להמשיך לליל שבועות ולעוד חגים נוספים, ואפילו ליום אבל כמו תשעה באב. בגדול, אנחנו משתדלים להתכונן ולהתכוונן מבחינה רוחנית לכל מועד במעגל השנה היהודי.
אבל איכשהו כשמגיע פורים יש תחושה שאולי קצת הפכנו למסורתיים. בקטע רע. אנחנו מכירים את המצוות של החג, ואף מקיימים אותן, אבל ברמה הכי בסיסית.
לא מבינים עד הסוף את מהות היום, את אורות האמונה המיוחדים שלו, את זה שהוא עת רצון לתפילה, למשל, או לקבלת התורה מאהבה. יום שבו "כל הפושט יד נותנים לו", לא רק בגשמיות. לעתים התחושה היא שנשארנו בעטיפה, בנייר הצלופן הצבעוני, ברמת ה"הבה נרעישה רש רש רש".
2. בשנים האחרונות יש יותר מודעות לגדולה של פורים, הרבה בזכות הסרטונים שיוצאים מתוך שמחת הפורים של הרב זיו אור ותלמידיו בישיבה התיכונית ברמת גן.
או הקליפ של ישיבת רועה ישראל ביצהר, עם הביצוע המרטיט של הרב דודקביץ' ותלמידיו לשיר של חסידות תולדות אברהם יצחק "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי".
וכמובן שירי התפילה לפורים: "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" של מיילך קהאן, "לראות את המלך גם מחר" של אהרן רזאל ו"באתי לפניך" של ביני לנדאו. אם חלילה, וסליחה שאני חושד בכשרים, אתם לא מכירים את אחד מהשירים שהוזכרו כאן – עצרו את קריאת הטור ולכו להקשיב להם. דחוף (לא בשבת).
השנה, ברוח הימים, הצטרף לחבילת הבסיס הרוחנית לפורים גם הקליפ המיוחד "שמחת פורים מכוח הצדיקים" של משפחת יניב, לזכר הלל ויגל הי"ד שנרצחו לפני שנתיים בדרך מביתם בהר ברכה אל הישיבה. "שנתיים? כבר שנתיים? איך שנתיים?" כותבים ההורים שלום ואסתי. "חודש אדר הוא חודש מלא שמחות במשפחה שלנו. חודש שתמיד אהבנו. שתמיד נאהב. ואז הרצח. ואיך ממשיכים? ומה עושים עם פורים? פורים כמו יום כיפורים. כמה קדושה. כמה כוח יש לתפילות. וכמה הצוואה שהשאירו לנו הלל ויגל היא לא כתובה, אבל נוכחת, כי הם בוודאי היו רוצים שנשמח בפורים. אז לקחנו שני שירי תפילה של פורים. 'תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי', ועוד תפילה 'שיעשה עימנו ניסים נפלאים ונוראים, ניסים של פורים'. ובקשה ממלך מלכי המלכים, שיורה לנו את הדרך איך 'להתחיל מבחינת קדושת פורים'. ואחרי שנה וחצי של מלחמה, ועסקה שלא ברורות תוצאותיה, ולוויות של חטופים שחוזרים, אנחנו צריכים לזכור שגם כשהקדוש ברוך הוא מסתיר פניו מאיתנו - יש לו פעולות משמעותיות מאחורי הקלעים. וצריכים לדעת, שעם כל הקשיים, אנחנו חלק מדור של גאולה. חלק מדור של אנשים עצומים. שלמרות כל הקשיים וכל המכשולים לומד לשמוח בפורים, מכוח הצוואה שהשאירו לנו הלל ויגל, שבוודאי היו רוצים שנשמח בפורים".
וואו. וזה רק הטקסט שמלווה את השיר ואת הקליפ של משפחת יניב, גיבורי השמחה.
3. עשרות שנים לפני שכל השירים האלה יצאו לאור ורוממו לנו את פורים, הרב נריה פרסם את הספר 'מועדי הראי"ה', על חגי השנה בחיי הרב קוק. ספר משנה תודעת חגים, ובראשם – פורים.
"בשני זמנים בשנה התגלה הרב בכל הדרת גדלותו", מעיד בספר הרב שמעון גליצנשטיין, מזכירו של הרב בתקופת לונדון. "אומנם גם בשאר ימות השנה לא החביא ולא העלים גאוננו את אישיותו, שהרי בכל עת ובכל שעה יכול היה כל אחד לגשת אל הרב, לשאול ולהקשיב, ואם היה בעל כישרון ובעל הבחנה, יכול היה לחוש מיד את הגאוניות של האישיות הנפלאה הזאת. אולם בשני זמנים בשנה נתגלה הזרם הרוחני של המעיין הנובע במלוא עוצמתו: בפורים ובליל חג השבועות. לא קל להעלות על הכתב ולתאר את הפורים במחיצתו של הרב. הוא היה כל כך עשיר ברוחניותו עד שקשה להגבילו ולהכניסו במסגרת צרה של מאמר, לזה צריך להקדיש ספר רב כמות ואיכות".
4. והנה מישהו שבכל זאת ניסה לתאר את היום הקדוש במחיצתו של הרב קוק: "השמחה האמיתית מתחילה לפנות ערב, עובר לסעודה", כתב ב'מחניים' שבתי דניאל. "בני הישיבה כולם ממהרים לבית הרב. הרבה מסכות. רבים מחופשים בצילינדרים ופראקים, בשטריימלים ובחלוקים צבעוניים, בחולצות פועלים ובתרבושים ובכאפיות ועקלים. ערב רב של גוונים. שאון של קולות זמרה, סלסולי חזנים, ניגוני גמרא, נעימות קריאת המגילה. מלבד בני הישיבה באים רבים מיקירי ירושלים, רבנים ודיינים, עסקנים וסופרים, לראות את גדול הדור בשעת חדוותא עילאה".
בקיצור, היו שם הרבה פראקים, צילינדרים ותרבושים של תחפושת והרבה פראקים, צילינדרים ותרבושים אמיתיים. "הרב ממעט בשתייה, אבל מבוסם מתוקפו של יום, משמחתם של ישראל. כבכל שעת התרוממות הוא משמיע שפע דברי תורה מעניין היום על ישראל ואומות העולם. שמחתם של ישראל היא פנימית, הוא אומר, מתרוננת בנשמה, בעוד שמחתם של גויים היא חיצונית, שמחה מתוך תאווה הנדלקת ונכבית בהרף עין. 'אל תשמח ישראל, אל גיל כעמים'. הגיל שלנו, שונה במהותו מגיל העמים. תוך כדי דיבור הוא מתנשא מכסאו, ומתחיל לשיר בחדווה עצומה: 'אל תירא עבדי יעקב. אל תירא, אל תירא...' מתרגם את המילים לרוסית, ושר אותן באותה הנעימה כדי לבלבל את דעתו של השטן. בשיחה שלאחר כך הוא מרבה לדבר. בלשונו מעורבות מילים רוסיות, גרמניות ואנגליות, והמילים הללו משמשות חומר לבדיחות הדעת".
5. וממשיך וכותב שבתי דניאל: "בשנה ההיא השתולל הרשע בגרמניה. בתי כנסיות שרופים. ראשים יהודים רצוצים. גירושים ושוד. הרב הריח את השואה מתרגשת ובאה. לפתע פתאום הוא קם, מטה את מגבעתו לצד אחד של הראש, מנהג בני חיל, חוגר את אבנטו ופונה בקול נגיד ומצווה: 'בואו בנים, נקים גדוד למלחמה בעמלק!'. כולם מתייצבים בסך, והוא עובר על פניהם בצעדים מדודים ונמרצים, מפקד בלשון רוסית משובשת, ומוביל את הגדוד דרך מסדרונות הבית, כשהוא שר והחיילים אחריו 'מחה, מחה תמחה את זכר עמלק!'. בגינוני מצביא הוא עובר בין השורות ומתחיל לשיר בהתלהבות עצומה: 'הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו ייקום, ונקם ישיב לצריו'. העיניים לוהטות, הגוף רועד מהתרגשות וכולם צועדים אחריו בשירה ובזמרה. והנה הוא מפזר את ה'גדוד', חוזרים לישיבה, והרב מתחיל לדרוש על ההבדל בין ישראל לעמלק: מנת חלקינו היא פורענות, אבל 'אשרי העם שככה לו', אף שהוא ניתן למרמס בכל העולם – אשרי לו, מפני ש'השם אלוקיו'... עמלק הכריז מלחמה על ישראל, ודווקא בימי מלחמה מוכרחים לעסוק בתורה. 'וילן יהושע בתוך העמק – בעומקה של הלכה'. בעומק המלחמה האיומה בין טהרה לטומאה, נלון בעומקה של הלכה!'".
6. לא רק בני הישיבה ואנשים רמי מעלה הסבו בסעודת הפורים על שולחנו של הרב. הנה התיאור של הרב נריה: "'ויין מלכות רב כיד המלך' – כיד מלכה של תורה – ונוהג הרב היה להשקות כל אחד ואחד מבאי ביתו מ'יין מדינתו', ודבריו היו בהתאם לרמתם של המסובים על שולחנו. כשהיו בני הישיבה מגיעים ברוב עם, היה מתבל דבריו יותר בסוגיות הלכה מהמסכת שנלמדה באותו חורף בישיבה. כשבאו רבנים ותלמידי חכמים עבר הרב למרחבים מגוונים יותר, ואם המסובים היו אנשי ציבור וראשי מוסדות שוב נתן גוון אחר לדברים. גם באוזני העניים שנהרו ובאו מכל קצווי העיר, היו בפי הרב דברים מעניינא דיומא. הרב היה מכבדם בלגימה ובטעימה, אולם הייתה בידי הרב תמונה ישנה, תמונת קברה של אסתר המלכה, והיה הרב נותן להם את התמונה שיסתכלו בה, ומעורר אותם לשיר לכבוד אסתר בת אביחיל שמסרה נפשה עבוד כלל ישראל וזכתה שהמגילה תיקרא על שמה".
אח, כמה הייתי משלם כדי להיות קבצן על שולחנו של הרב קוק בפורים.
7. בחזרה אל מצוות מחיית עמלק. מצווה שגרמה לי לאחרונה לעשות חשבון נפש קטן: במשך שנים דיברתי על יהדות ושמירת מצוות בתקשורת. "הדתתי" בלי חשבון. דיברתי על להתנתק מהסלולרי בשבת, ועל כיבוד הורים, ועל הידור פני זקנים ועל הבאת ביכורים ועל עוד הרבה מצוות יפות כאלה. אבל מחיית עמלק, המצווה הכי לא פוליטיקלי־קורקט? עד כאן. ופתאום אחרי שבעה באוקטובר כל הפוליטיקלי־קורקט זז. לפתע קיבוצניקים מהעוטף מבקשים למחות את זכר עמלק וזה הכי מובן מאליו, ונשיא ארצות הברית מדבר על טרנספר במילים שאם ד"ר מיכאל בן ארי היה אומר, לפרקליטות מחוז מרכז היה עוד תיק לאוסף. זה מדהים וגם מעורר מחשבה: על מה עוד אנחנו לא מעיזים לפתוח את הפה, והמציאות תיקח אותנו לשם עוד רגע?
אבל הרב קוק אינו מסתפק רק במחיית עמלק, כלומר רק בהכרת הרע ובמלחמה בו. הוא אמר באחד מחגי הפורים את הרעיון הבא, שבימים אלה מתממש לנגד עינינו: "כך שנינו בהלכות שבת: סתם מחיקה – קלקול הוא, ואין מחיקה נחשבת למלאכה, אלא כשהוא מוחק על מנת לכתוב. כי רק אז זו פעולה שמגמתה תיקון".
מבינים? כדי לעבור על האיסור המלא של מלאכת 'מוחק' מל"ט אבות מלאכה, לא מספיק רק למחוק, אלא צריך למחוק על מנת לכתוב. כך זה היה במקור, בבית המקדש: היו כותבים אות על כל קרש בבניין המשכן, כדי לסמן את המקום המדויק שלו. כשטעו – מחקו וכתבו אות חדשה. זאת המלאכה המקורית האסורה מדאורייתא: למחוק כדי לכתוב.
"ומכאן יש ללמוד לגבי מצוות מחיקת עמלק", כותב הרב קוק. "אל יחשוב החושב כי לפנינו מצוות מחייה גרידא, מצוות מחיקה ותו לא, שהרי כאמור זו רק מקלקלת. אלא הואיל ומגמת עמלק הייתה לפגוע בעם הנושא את שם ה' בעולם, בעם שעימו כרת הקדוש ברוך הוא ברית, ושהוא כיסא ה' בעולם, לכן מצוות מחיית היא מחיקה על מנת לכתוב. על מנת לתקן עולם במלכות ה'. מחיקה שבמקומה תבואנה אותיות קודש של שם מלא וכיסא מלא – קדושתן של ישראל".
8. מדהים. כמה רלוונטי לעמלק של ימינו ולמה שהוא גרם לנו בשבעה באוקטובר. כל כך הרבה יהודים בעולם התעוררו להבין מיהו עמלק וכמה חייבים למחות אותו. אבל הם לא מסתפקים במחיקה. הם מבינים למה עמלק תקף דווקא אותנו, ורוצים לתקן. מוחקים על מנת לכתוב מחדש.
ומסיים הרב קוק: "ורק כשהמוחים־מוחקים מגיעים לגמר המלאכה של הכתיבה־התיקון – אז מתקיימת המצווה בשלמותה: ה' שלם והכיסא שלם ומלכותו בכל משלה".
לתגובות: [email protected]
גיבורי השמחה. מתוך הקליפ לזכרם של הלל ויגל יניב הי"ד