כואב לי בגרון,
כולם יודעים הכל, לכולם ברור שהם צודקים והצד השני טועה, אין חמלה, אין כבוד ואין ברית.
אפשר – ואולי אף צריך – לבקר את הממשלה. אפשר לדון אם העסקה האחרונה הייתה נכונה, אפשר למתוח ביקורת על כך שעדיין לא מגייסים חרדים או מרחיבים את מעגל המשרתים במילואים, שנמצאים תחת עומס בלתי נסבל. אפשר לבקר את הבזבזבנות הפושעת של כספי המדינה גם בתקופת מלחמה במקום קיצוצים ונסיונות לצמצם את הגירעון.
אבל לצד הביקורת, עלינו לזכור: איננו נמצאים בחדרי קבלת ההחלטות, ולא כל המידע זמין לנו. כחייל בשטח לא הצלחתי להבין את התנהלות המלחמה בשנה וחצי הראשונות, אבל כיבדתי את הדרגים שמעליי, קיוויתי והאמנתי שאנשים פועלים מתוך רצון אמיתי וכנה להועיל לעם ישראל, גם אם הם חושבים אחרת ממני, כך הרגשתי גם בעסקה האחרונה, למרות שממעט המידע שהייתי חשוף אליו הרגשתי שהיא טעות, וכך אני מבקש להרגיש גם היום.
אין ספק שלעסקה היו מחירים – הלגיטימציה שניתנה לארגון טרור, המחיר בחיי אדם שחידוש הלחימה לאחר הפסקתה עלול לגבות, והסכנה במחבלים ששוב מסתובבים חופשי. צריך לזכור שבזכותה קיבלנו את ההזדמנות להחזיר חטופים שכל כך דאגנו להם הביתה, לתת לכוחות המתמרנים זמן מנוחה קצר, ואולי להתחיל לאחות מעט את הקרע בעם.
יכול להיות שחידוש הלחימה הוא הדבר הנכון כרגע, והלחץ הצבאי יעכב את היכולת של החמאס להרים את הראש ולתקוף שוב, יחזיר את ההרתעה הישראלית ואולי יוכל לשפר את תנאי העסקה העתידית לשחרור כל שאר החטופים. אפשר לתמוך בחידוש הלחימה ובו בזמן לכאוב את הכאב של משפחות החטופים שהבינו שיקח יותר זמן עד שיראו את יקירהם שוב, ושיש סיכוי שחלק מהם יפגעו בתקיפות הקרובות ברצועה.
קל לחרוץ דעה, קל להתלהם, קל לירות לכל עבר במקלדת. אבל אולי הגיע הזמן שנהיה, כחברה, קצת פחות מהירים על ההדק. בואו ננסה לקחת עוד צעד קטן אחורה, להאמין ולקוות שגם האנשים שאנחנו הכי לא מסכימים איתם בעולם - בסך הכל מכוונים לטוב משותף, להם ולנו.
ונחכה לטלפון מהמילואים. כי יכול להיות שגם בליל הסדר הקרוב לא נשב עם המשפחה – כדי להבטיח שבעתיד יהיו שולחנות משפחתיים ארוכים ומלאים.