הדבר היה ככה - מאיר שלו

מאיר שלו גרם לי להתרגש כמה וכמה פעמים. כשסיימתי באיזו שבת בצבא את 'יונה ונער', ממש עם אור ראשון של בוקר, קורא כאחוז טירוף.

כשלמדתי התייחסויות שונות לזמן ב'כימים אחדים' ותפיסות בלשניות מורכבות מ'שתיים דובים'.

אחרי שהוא נפטר הכנסתי לתיק את 'הדבר היה ככה', והוא חיכה שם בסבלנות עד שהגיע עת רצון.

הקריאה הייתה מהפנטת. איזו דמות נפלאה הייתה סבתו. היה מגניב לקרוא כמה היה חשוב לה שלא יכנסו לה לבית וילכלכו לה אותו. איך היא שמרה על יותר מדי כלים נעולים לנצח כדי שלא יתלכלכו או יינזקו.

חשבתי כמובן על עצמי, ועל השאיפות שלי לשמור על הציוד שלי, ובאופן ספציפי על הספרים שלי. שרק לא יתכווצו קצת בפינות, שהדפים לא יתקפלו, שהספר לא יירטב. מאז הגיוס התרככתי קצת, אני מדרג ספרים לפי המצב הנוכחי שלהם וגוזר מכך משמעויות - הוא לא יוצא מהבית, הוא יכול לנסוע לבסיס אבל להישאר רק בארונית ובחדר, אותו אפשר גם לקחת לעמדה, ואת האחד שקניתי כדי שאוכל להרוס אותו קצת, אפשר אפילו לקחת איתי ממש לתרגיל.

אבל אפשר לראות זאת גם בצורה עמוקה יותר. חיים זה לכלוך. לצאת אל העולם יכול ללכלך, להכיר אנשים חדשים עלול לגרוף מטענים שונים, ולאפשר להם להיכנס אלי, ללב, לראש, לנפש - דורש הרבה אומץ ומוכנות לקשיים.

ניקיון, כמו גם סדר, הוא חשוב, אבל יש יופי גם בהיעדרו, לפעמים אפילו בזכות היעדרו. איני יודע איך אני רואה את שולחן השבת שלי, אבל את הסלון שלי, אני מדמיין עם שמיכה ששובאל שכח שם אחרי שנרשם אתמול על הספה, ועל השיש במטבח אני רוצה לראות שאריות של פסטה שנפלו כשלביא אכל קצת בידיים כי לא יכל לעמוד בפיתוי של פסטה חמה.

אפשר לחיות חיים בלי תשוקה, בלי אהבה, בלי טירוף, בלי רוחניות. אפשר לחיות במוזיאון ואפשר להיות מוזיאון. אבל בשביל לאהוב צריך להיות מוכנים להתאכזב, בשביל לשמוח צריך להיות מוכנים לבכות, ובשביל לחיות, צריך להיות מוכנים למות.

אלון בלוך הוא תלמיד בישיבת עתניאל