באולפן ערוץ 7 מתארחות שתיים, ג'ולי קופרשטיין, אמו של בר-אברהם, החטוף בעזה, וריקי סיטון, מנהלת מיזם 'חברותא' שהפכה לחלק ממשפחתה של ג'ולי, לשתי שיחות על בר ובהשראתו.
בר נקרא בר-אברהם על שם אביה של ג'ולי, וגם אם עד החטיפה הוא הוכר רק בשמו בר, הרי שלאחר החטיפה התווסף השם אברהם באופן רשמי וסדור בטקס שינוי שם בבית הכנסת.
ג'ולי מספרת על שיחת הטלפון שקיבלה מאיש חמאס. השיחה הגיעה כאשר ג'ולי הייתה אז בביתה של ריקי סיטון. האיש שמעבר לקו דיבר במבטא איראני, הזדהה כאיש חמאס והחל לאיים עליה. "הוא אמר לי 'אם את רוצה לראות את בר שלך את צריכה ללכת להאג ולהתלונן על חיילי צה"ל שהורגים עזתים, לצאת להפגנות ולהפיל את הממשלה'. היו בהתחלה רגעים של פחד, אבל בשלב כלשהו אמרתי לו, ואני לא יודעת מאיפה זה הגיע, אמרתי לו 'בר שלי לא בידיים שלך אלא בידיים של בורא עולם, וגם אתה בעצמך בידיים של בורא עולם'. הוא שתק שתיקה ארוכה ואז אמר לי 'כל הכבוד גברת'. זו הייתה תפנית בשיחה. הוא נתן לי גם אפשרות להעביר מסר לבר. השיחה התנתקה והוא חזר אליי", היא מספרת ומציינת שאת חלקה השני של השיחה הצליחה להקליט. הפרטים כולם הועברו לגורמי הביטחון הרלוונטיים.
"המטרה שלהם היא להפחיד אותנו ולא ניתן להם את הדבר הזה. בר שלי ממילא שם, הוא חי והוא יחזור חי", משוכנעת ג'ולי המספרת על הימים הקשים שעוברים עליה, על הניסיון הבלתי אפשרי שהיא חווה כאם שבתחילה לא יכולה הייתה לתפקד עד שהבינה שעליה להתמלא בכוחות למען המשפחה, "התפללתי לה', בכיתי הרבה. יש לה' הרבה שליחים והוא שלח לי את ריקי סיטון שמאז שהכרתי אותה נתנה לי כוח להתמודד עם זה ולהיות בעשייה, שהיא התרופה". בעיניה העזרה ההדדית לא רק מחברת בין משפחות החטופים אלא גם מחזקת אותן בהתמודדות.
ג'ולי מספרת על פרויקט תפילין שהחל בזוג תפילין אחד שמישהי תרמה לזכותו של בר, "חשבנו מה נעשה עם התפילין, בוא נמצא מי שיניח אותן עבורו. שלחנו הודעה שבה אני מחפשת מישהו שלא הניח תפילין עד היום ומוכן להניח תפילין בשביל בר שנמצא בשבי ולא יכול להניח. שמנו את המספר של ריקי. בהתחלה הגיעו אחד ושניים ועשינו שאלת רב למי לתת, ואז הגיעה הצפה, מבול של טלפונים. כל אחד רצה להניח את התפילין האלה, מכרים של בר מהצבא, מהלימודים, ניצול שואה, מישהו מהגימנסיה שבה אסור להניח תפילין. את זוג התפילין נתנו למישהו אבל לקחנו את השמות של כל השאר ונתנו לכל אחד שם אחר של חטוף כדי שיניחו עבורם. קרו שם חיבורים שמעל הטבע", היא אומרת.
בדבריה מציינת ג'ולי את הפעולות הרבות שהיא מקיימת יחד ובעזרתה של ריקי סיטון לזכותו של בר, ומוסיפה "משפחות החטופים, גם הקיבוצניקיות, איתנו על מלא. יש חיבור גדול, יש ניצוץ שפורח עכשיו", היא מספרת ומציינת ביקורים אצל גדולי ישראל על מנת לקבל את ברכתם, נסיעות משותפות לקברי צדיקים, "קבוצת תמיכה רוחנית", היא מכנה זאת.
"לא רק הילד שלי חטוף. יש עוד הרבה חטופים ואסור לנו להפסיק להתפלל עליהם ולהרבות זכויות. אני בטוחה שאם רבש"ע היה רוצה הוא היה מחזיר אותם למחרת, אבל כנראה שהוא רוצה מאיתנו משהו נוסף. קורה בעם ישראל משהו ענק. ריקי מספרת לי שבכל השנים שהיא ב'איילת השחר' לא היה דבר כזה בעם ישראל".
"לריקי אין קשר משפחתי לאחד החטופים, אבל היא יותר ממשפחה. היא הגיעה עם לב ענק למרות שלכאורה מה לה ולנושא הזה כאשת אברך ואם לעשרה ילדים. היא שם על מלא, כל יום וכל היום איתנו כבר שנה וחצי כדי שיהיה לנו קצת יותר קל".
מזה כ-17 שנים מנהלת ריקי סיטון, אם לעשרה, את פרויקט 'חברותא' של ארגון 'איילת השחר'. באולפן ערוץ 7 היא מספרת על הליווי שהיא מעניקה למשחתו של בר אברהם בתקופה זו שבה הוא עדיין מוחזק בידי החמאס ברצועת עזה.
ריקי מספרת על הקשר המיוחד שנוצר בין משפחתה שלה למשפחתו של בר אברהם, קשר שהפך לקשר חם כאשר ילדיה שלה מגיעים למשפחת קופרשטיין בכל ביקור בחולון ומתפללים, גם הקטנים שבהם, לחזרתו כאילו היה מדובר במי שהם מכירים זה מכבר, מקרוב ובאופן אישי.
"הוא חלק ודמות עבורנו. זה הזוי שעוד לא זכיתי להכיר אותו, אבל אני מכירה אותו. מדובר בדמות שיש כל כך הרבה ללמוד על הנתינה, אהבת ישראל ומסירות אינסופית של ילד שאימא שלו אומרת שאם הוא היה שוב באותה סיטואציה זו הייתה הבחירה שלו מחדש", אומרת ריקי ומציינת כי לבר, ששימש במסיבת הנובה כסגן הקב"ט היו הזדמנויות לברוח מידי המחבלים, אך הוא העדיף להישאר, להפנות מבלים למקום בטוח ולטפל בפצועים. כאשר חבר הציע לו להימלט הוא דחה אותו ואמר לו שהוא נשאר, יש פצועים בשטח. גם כאשר כבר נחטף ובעוד ידיו כבולות מאחור, מתועד אברהם בר כשהוא צועק לעבר המחבלים 'תטפלו בו' כשהוא מכוון לחברו, אלקנה בוחבוט, ששכב לידו כשהוא מדמם.
"כמו שהוא ידע להיות עבור כולם, ומן הסתם מסייע לכל מי שלידו, התפקיד שלנו כעם הוא להיות בשבילו, להיות בשבילם ולעשות הכול עד שהם יהיו כאן חזרה", אומרת ריקי.
על פרויקט 'חברותא' עצמו היא מרחיבה ומספרת כיצד ישובים יחד אדם חרדי ואדם חילוני, אישה חרדית ואישה חילונית, ולומדים יחד בשיחת טלפון משהו מארון הספרים היהודי השייך לכולנו על מנת להתחבר אל עצמנו כעם. "יש לנו 8000 זוגות שעושים זאת", היא מספרת ומציינת כי מספר זה הוא המספר הגרעיני בלבד, שהרי כל חברותא מכירה את המעגל המשפחתי שסביב מי שלומדים אתו, כך שהמספרים הרבה יותר גדולים "וזה עדיין לא מספיק", היא אומרת, "זה צריך להיות הרבה יותר".
ריקי מציינת בדבריה אחת ממקימות הפרויקט, דבורי פלאי, ששכלה את שני ילדיה בפיגוע ירי בכניסה לשכונת רמות, אירוע שזכור כראשון בסדרת פיגועי טרור בהם נרצחו אחים או אחיות. כשהגיעה ריקי לנחם את דבורי יחד עם טליה, החברותא החילונית שלה, לחשה לה שיש לטליה היום יום הולדת, ודבורי אמרה שהיא זוכרת וזהו גם יום הולדתה שלה, יום הולדת ארבעים. לציון יום ההולדת ה-40 יזם הארגון לימוד משותף בארבעים סלונים את פרק ק' כפרק הודיה, אך היו מעל מאתיים סלונים שהשתתפו באירוע. "האמת האמיתית היא שאנחנו מחוברים. צריך רק לאפשר לזה לקרות והלוואי שזה יהיה בשמחות וללא תזכורות כואבות".
בדבריה מרחיבה ריקי על החיבורים הרבים שקיימים ומתגלים בעם ישראל בעיקר במרוצת תקופת המלחמה כעדות למהותו הפנימית והמאוחדת של העם. "שום דבר לא נעשה לבד, ארגונים טובים ואנשים טובים מתחברים", היא אומרת ומוסיפה כי בפעילות ניתן לזהות באופן מרתק את הסיעתא דישמיא של תיאומים ודיוקים שמתחוללים כאילו באקראי על מנת לקדם את התכלית שמציב הארגון.
על המחשבות הקטנות שמתאספות ומשנות עולם חוזרת ריקי לסיפורה של ג'ולי, אמו של בר, סיפור שנפרס על פני טור קבוע המתאר את מסעה של ג'ולי בעיתון 'קטיפה', כבר 67 טורים, "אחת הקוראות הציעה שנדביק על ברי מים מדבקה הקוראת לברך שהכול בקול לזכותו של בר", מספרת ריקי על המיזם שבתוך זמן קצר הגיע ל-30,000 ברי מים. כך מעשים קטנים מתכנסים ל"עוצמה יהודית שאין לה אח ורע", כלשונה.