להנציח
כמה נפלא כשקלישאה שחוקה קמה לתחייה לנגד עינינו, רעננה ויפה.
כמה פעמים שמעתם את "במותם ציוו לנו את החיים" מאז ומעולם? כמה פעמים שמעתם את צמד המילים "שנהיה ראויים", מאז שהתרגשה עלינו המלחמה הזאת? מה שמדהים הוא שעם הנצח (הנה עוד מטבע לשון שחוק שכולו אמת) מצליח לממש את כל הציוויים הללו בעודו מדמם.
כמה פעמים התקשרו אליכם או פנו אליכם בהודעות לתרום למיזמי הנצחה לנרצחי שמחת תורה או לחיילים שנפלו? מרוב שטף הפניות אנחנו לפעמים מצטמצמים לשאלה הפרקטית האם לתת וכמה לתת. לפעמים השיקול הוא הזדהות עם הרעיון או היכרות עם הנופל ומשפחתו, ולפעמים אנחנו גוללים את הבקשה ומתעלמים ממנה כי כמה כבר אפשר לתת.
אבל הניחו רגע לשאלות המעשיות הללו ולבהלה מרוב פניות, ותעשו את החשבון האנושי הפשוט - כל מיזם כזה הוא בבואה של משפחה וחברים שהיו להם כל הסיבות המוצדקות להתרסק, והם בחרו לחיות ולהנציח, ליצוק משמעות לחלל שנפער. סביב כל מיזם כזה יש תסיסת חיים עצומה, יזמות, התרמה, הגשמת חלומות ואידיאלים גדולים, ומעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים שעושים טוב מכוח אדם אחד שנגדעו חייו.
סביב כל נופל כזה מתחדשת הקלישאה "במותם ציוו לנו" והופכת לחיים של ממש. חיים של חסד, חיים של תורה, חיים של אופטימיות וחיים של גאולה.
קשת ההנצחות רחבה כל כך ומרגשת כל כך. בתי כנסת ובתי מדרש, הכנסות ספרי תורה וסיומי מסכתות להנצחת חיילים רבים. והנה, באופן אקראי ממש, אני דולה מאוצר היוזמות האין־סופי הזה כמה דוגמאות פרטניות שהופיעו רק בשבועות האחרונים. תכפילו בעשרות ובמאות: "בוסתן דוד" בבקעת הירדן, בוסתני עצים, בריכות שכשוך ועוד להנצחת המטכ"ליסט דוד מאיר. מגרש כדורגל בקיבוץ גניגר לזכר גלעד רוזנבליט, חופ"ל מכפיר. אקדמיה תורנית במעלות להנצחת יאיר שושן, מפק"ץ בסיירת הנח"ל. פרויקט "רוחות הברק" להנצחת ברק בן וליד שנועד לפנק לוחמים בגלישת קייט, סדנאות, יוגה, טיפול ועוד. ספר ילדים על הרב נערן אשחר שנהרג בצפון, ועוד ועוד.
אז ההצעה שאני מציע לעצמי, כשרוחות רעות מנשבות בחוץ, היא לסגור את החלון לרגע ולהתמקד ביופי הזה, בכל כך הרבה חיים וטוב שצומחים מכוח היקירים שלנו.
ביקורת מרפאות
בעולם המתוקשר שלנו תחום הביקורת יצא מזמן מידיהם של מבקרים מקצועיים, שמבקרים לפרנסתם, וכל מי שחפץ בכך נעשה מבקר בהתנדבות. גם תחומי הסיקור התרחבו הרבה מעבר לזירת הביקורת שהייתה נהוגה בעבר. פעם ביקורת הייתה שמורה בעיקר לתחומי האומנות: ספרות, תיאטרון, סרטים וטלוויזיה, היום הכול נתון לביקורת - ביקורת צימרים ומלונות, ביקורת מסעדות, ביקורת טכנאים, ג׳קי לוי אפילו כתב פעם טור קבוע של ביקורת בתי כנסת.
אז הנה, גם אני תורם את חלקי הדל ופותח בז׳אנר חדש: ביקורת מרפאות חוץ בבתי החולים. אל תתמכרו, זה יהיה חד־פעמי, כי בשגרה אין לי מה לחדש. הרי כולכם מכירים את האירוע המצוי: ממתינים זמן לא מבוטל עד התאריך של התור, לפעמים שבועות או חודשים. אחר כך מגיעים למרפאה בבית חולים כלשהו לתור שנקבע נניח לשעה תשע וחצי, לוקחים מספר שגוזל את היכולת לנחש כמה אנשים לפניך בתור, הרי אתה ר-221 ופתאום קראו לפניך למ-730, כדי לבלבל את השטן, ואתה כבר לא יודע אם תבלה שם כמה דקות או שעות או ימים. אין שמחה כשמחה ההיא לשמע ר-221 לחדר מספר 17. אחר כך תפילות.
אבל את טור הביקורת החד־פעמי אני רוצה לנצל לביקורת טובה במיוחד. הבוקר הייתי ביחידה ההמטולוגית בבית החולים מאיר. הכול בסדר, סתם אזעקת שווא, אחרת מן הסתם לא הייתי מפרסם, אבל את חוויית הבוקר הזה ממש חשוב לי להפיץ.
זה התחיל כרגיל. הייתי א-117. אני תמיד מחפש סימנים בפתקים, וסיפרתי לעצמי שא׳ זה קיצור של אדיר ו־117 באותיות זה זיק. אדיר זיק לא האיר לי פנים בהתחלה. זה התחיל כמו תמיד, המתנה ארוכה הרבה מעבר לשעה. אבל שמתי לב למשהו חריג. אנשים לא הוזמנו על ידי מערכת כריזה, ומן החדרים יצאו הרופאים בכבודם ובעצמם ופנו אל החולים בשמם. בהתחלה נלחצתי, חשבתי לעצמי שמי שמגיע למרפאה הזאת חותם כאן קבע. הנה, הרופאים מכירים את כולם בשם. ראיתי רופאים ששואלים גם לשלומם של הממתינים, אווירה חמה וטובה הייתה באוויר. כשהגיע תורי, הופתעתי לגלות שגם אני אינני מספר, יש לי שם. הרופא ניגש אליי, לא סתם רופא - פרופסור, הציג את עצמו בשמו, פרופסור מרטין אליס, וליווה אותי אל חדרו. הוא לא הכיר אותי, אני לא הכרתי אותו, וכך היה עם כל הממתינים שקדמו לי. זה ברפואה הציבורית, שלא תטעו. לא שילמתי שקל על הביקור הזה פרט להון התועפות שכולנו משלמים מהמשכורת בלי לדעת בכלל.
בסוף הביקור אצל הרופא, שהיה אנושי, מקצועי וראה בי אדם ולא מספר, החמאתי לו על כל הפלא הזה, והוא רק חייך ואמר שאולי יזמין אותי שוב רק בשביל המחמאות. עכשיו תדמיינו שכך היה בכל מקום, בכל מרפאה, כמה בריאות הייתה יורדת לעולם, ואפילו להיות חולה לא היה נורא כל כך.
ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים
לגנות? להזדעזע? להתקומם? להתנפל? להתפקע? להתפלץ?
אני בוחר לרחם. בעיקר לרחם.
משל למה הדבר דומה?
למחול ריקודים ששר: "את שבתותיהם אין אנו שומרים".
לרחם. פשוט לרחם.
ואם לא ייתנו כתף? ואם בלשכותינו לא יתייצבו?
גם לזה יש שיר וריקוד, מהמקורות דווקא: "רווח / רווח והצלה / רווח והצלה יעמוד ליהודים / רווח והצלה יעמוד ליהודים / ממקום / ממקום אחר".
תרקדו.
רק בלב
גם אצלכם בבית יושבים במחלקת התכנון והפיתוח של חגי ישראל ומנסים להנדס את חלוקת האוכל לקראת שבת וליל הסדר? ורשימת קניות, וניסיון לגשר בין אוכלי קטניות לשאינם ובין שומרי שמורה לאוכלי מצה פשוטה? וכמה חלות, או עדיף פיתות, לקנות לשבת כך שייאכל ולא ייזרק? ואני רק חושב איך החג הזה שהתחיל ב"גם צידה לא עשו להם" שינה את פניו, חתיכת מרחק מפסח מצרים עד פסח דורות.
אבל יש פיצוי גדול להכנות המרובות – לליל הסדר שאחרי שבת מגיעים נינוחים אחרי שנת השבת במקום מותשים מרוב הכנות. רק אסור לומר שישנים בשבת בשביל זה, שלא תהיה הכנה משבת לחג. מותר רק בלב.
לתגובות: liorangelman@gmail.com