סיפור חייה של רות הרן, ניצולת השואה שחייה רוויים טרגדיות וגבורה, מהדהד את נפתולי ההיסטוריה של העם היהודי. היא ניצלה מאימי הנאצים כילדה, ובאופן טראגי, עשורים לאחר מכן, איבדה את בנה אבשלום ז"ל בטבח הנורא בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, כששבעה מבני משפחתה נחטפו באותה שבת קשה לרצועת עזה.
רות נולדה לפני תשעים שנה בבוקרשט, רומניה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהייתה פעוטה בת שלוש בלבד, נקלעה משפחתה למערבולת של פליטות ופירוד. הם נדדו בין אודסה, טשרנוביץ, אוזבקיסטן וקישינייב, חווים על בשרם את תלאות המלחמה. לאחר סיום המלחמה, היא איבדה את אביה, רופא במקצועו, שנדבק בטיפוס בעת טיפולו בחולים.
"כשמלחמת העולם הסתיימה הייתי בקושי בת שבע, בערך בגיל שיהל הנינה שלי נחטפה לעזה", משתפת רות ממיטת האשפוז במרכז הרפואי סורוקה. "כך אני זוכרת את השואה - דרך עיניים של ילדה קטנה. אימי אמרה: 'נעלה לארץ ישראל, לבנות ולהיבנות בה', עלינו באופן בלתי לגאלי מתוך ציונות אמיתית. אחרי עשרה ימים בבטן האונייה פתאום שמעתי שירת 'התקווה' ומהסיפון ראיתי את נמל חיפה. זה היה כל כך מרגש".
בבגרותה, רות למדה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, ולאחר מכן שירתה בנח"ל והגיעה לקיבוץ נחל עוז, שם פגשה את בעלה, חיים ז"ל. בהמשך הקימו את ביתם במושב תדהר ובעומר, שם עסקה רות בחינוך והקימה משפחה.
לפני כחמש שנים, לאחר פטירתו של חיים, עברה רות להתגורר בקיבוץ בארי כדי להיות קרובה לבנה, אבשלום ז"ל, שגם הוא נרצח באכזריות בטבח. "החיים בבארי היו נהדרים. הייתי מוקפת שם בקהילה נהדרת, שדות יפים והרבה טבע", היא נזכרת בעצב.
רות ניצלה בנס מאימי ה-7 באוקטובר, לאחר שהצליחה להסתתר מפני מחבלי חמאס שפרצו לביתה. "הייתי לבד בבית בשבת של שמחת תורה. התעוררתי מהרקטות ומבעד לחלון ראיתי חמושים על הדשא ואז הייתה דפיקה חזקה על הדלת. לא יודעת איך, לא פחדתי. נעמדתי רגע, ופתאום קראו להם, הסתובבתי וברחתי מהר פנימה לתוך הבית. נשארתי במסתור שלי במשך 15 שעות ארוכות מאוד".