אנטישמים – ולצערנו, גם יהודים רבים – שותפים לאמונה מושרשת: שהעולם כולו שונא את היהודים ואת ישראל. תפיסה שגויה זו מחזקת את שונאינו, שמרגישים כי הם ניצבים בצד "הנכון" של ההיסטוריה.
גרוע מכך – היא מחלישה אותנו, היהודים, בכך שהיא מרתיעה ניסיונות לבנות קשרים חיוביים עם 99.8% מהאנושות שאינה יהודית.
אמש, האמונה הזו ספגה מכה קשה. אירופה הצביעה באירוויזיון – ובאופן מובהק, ההצבעה הפופולרית חיבקה את הופעתה המרגשת של יובל רפאל עם השיר " יום חדש יעלה".
השיר רמז לסיפורה האישי של יובל כניצולה מהטבח בפסטיבל נובה, ובמובן רחב יותר – לסיפורו של העם היהודי: עם שלמרות סבל ופורענות מצליח תמיד לקום מחדש מתוך תקווה ואמונה. יובל בחרה לסיים את הופעתה במילים "עם ישראל חי".
בשנה שבה נשמעו קריאות רמות להדיח את ישראל מהתחרות, לצד מחאות אנטי-ישראליות רבות, דווקא הקהל הרחב סיפר סיפור שונה. ישראל זכתה במקום הראשון בהצבעת הקהל ב-13 מדינות – כולל מדינות הנתפסות לעיתים קרובות כעוינות לישראל, כמו ספרד ושוודיה. המסר היה ברור: העולם אינו שונא אותנו. למעשה, רבים מעריכים אותנו ואף תומכים בנו.
אנחנו, כעם, חייבים לשים לב: המילה שמבטאת בצורה המדויקת ביותר את יחסה של האנושות אלינו אינה שנאה – אלא אובססיה.
הסיפור היהודי – כפי שמופיע בתורה ומשתקף בהיסטוריה שלנו – הוא יסוד מרכזי עבור חלקים רחבים של האנושות. אובססיה יכולה להוביל לשנאה, נכון – אבל גם לאהבה. לדבר אחד היא לעולם לא תוביל: אדישות.
עלינו לאמץ אמת זו, להשתחרר מתודעת הקורבן המובסת, ולשאוף לממש את האחריות העמוקה שהתורה מטילה עלינו: להיות מקור של ברכה לאנושות כולה.
ההצבעה של אמש יכולה לשמש גם כמשל לחיים הפנימיים שלנו כעם. לעיתים קרובות מדי, אנו מניחים ש"השבטים האחרים" בציבור היהודי מתנגדים לנו ולזהות שלנו. הקולות הבוטים והקיצוניים ביותר נתפסים בטעות כעמדת הרוב של ה"שבט האחר". אך האמת היא – אנחנו מאוחדים יותר ממה שאנחנו חושבים.
באירוויזיון, איש אינו רשאי להצביע למדינה שלו – רק לאחרות. אולי הגיע הזמן ל"ישראלוויזיון" משלנו: אירוע שבו כל שבט – דתי וחילוני, ימין ושמאל – שולח נציגים, והאחרים מצביעים זה לזה, לא לעצמם.
וביחד, נסיים במילים הקדושות וגדושות משמעות ותקווה: עם ישראל חי.