לדמותם של רוצחי התינוקות כתחביב

נחשפתי היום למכתב מצמרר, עוצמתי וכואב של נערה גיבורה אחת.

לנערה קראו אילנה נאמן. בת 15. היא היתה תלמידה בתיכון בצפת, אחת מ-102 תלמידים שיצאו לטיול במסגרת הגדנ"ע. זה היה היום, לפני 51 שנה, כ"ג אייר תשל"ד.

הם שהו בבית ספר נתיב מאיר במעלות שם העבירו יחדיו את הלילה. בשעה 4 לפנות בוקר חדרו מחבלים לבית הספר ולקחו את התלמידים כבני ערובה. 22 מבני הערובה נרצחו למוות, 68 נפצעו.

אילנה נאמן, הייתה אחת מבנות הערובה, היא הרגישה שאלו שעות חייה האחרונות ולכן כתבה מכתב להוריה.

המכתב, שהתגלה על גופה לאחר מותה, היה מלא בגבורה, עוצמה, אמונה ותבונה לא רגילה לילדה בגילה.

---

לאבא ואמא היקרים שלום!

השעה היא עכשיו 11:00 בבוקר. ואני לא יודעת כמה שעות נותרו לי לחיות, אז אני כותבת לכם.

אני מצטערת, אמא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי. כן אני יודעת לא הכרחת אותי להישאר, אבל דאגת, והעדפת שלא אצא. אבל יצאתי. כי ידעתי את המוטל עלי.

רציתי להגיד תודה על החינוך שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עלי – והכל בזכותכם!

עכשיו אני בת 15 וחצי ואם נגזר עלי למות, אמות בשקט בכבוד ואמונה, כן אמונה, את זה נתתם לי. אמרתם לי תמיד שלולא האמונה החיים טפלים וכואבים הרבה יותר, ועכשיו בשעות הקשות האלה אני מאמינה הרבה. וגם מאמינה שאתם צודקים.

החיים נותנים לבן אדם הרבה, אין לי ברירה כמעט בכלום, לא מתי ואיפה להיוולד, ולא לאיזה הורים להיוולד, אבל לי היה טוב.. הייתי ילדה דתית, בארץ ישראל, עם הורים נפלאים – איתכם.

שעות גדולות – לא היו לי, לזה לא זכיתי וכנראה שגם לא אזכה, אבל תודות לכם עברתי את מבחני הכבוד בשעות קטנות ואפורות, שעות יומיומיות ורגילות.

אמא, אל תבכי הרבה כשאמות. כשלרבקה יולד ילד תקראו לו על שמי – אילן או אילנה, ותחנכו אותו כמו אותי שיהיה חזק, ושידע מה המטרה שלו בחיים ולמה הוא נולד.

אני יודעת שהיו לכם חיים קשים לפני ואחרי שנולדתי, וכשאמות יהיה יותר קשה, אבל תזכרו תמיד שהקשיים והסבל תמיד הביאו איתם שעות של שמחה וסיפוק.

אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי שאמות, אני לא מצטערת, וכשאגיד "שמע ישראל" בשעה האחרונה, אחשוב עליכם.

הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים – הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה בשמיים, היא תמיד תתקיים.

ואם נתחבא במקלטים, הסכנה שלנו גדולה יותר. ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה´!

את המכתב הזה, שהוא האחרון שלי בעולם תתנו לכל בני המשפחה לקרוא ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני. ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה! זו ההזדמנות האחרונה בעוד שעה אלך מכם.

שלום ולהתראות אי פעם

באהבה רבה

בתכם – אילנה.

(אחיינה שנקרא על שמה הינו אילן שוחט, ראש עיריית צפת לשעבר)

---

חמישים ואחת שנה אחרי. את טבח מעלות שכחנו. את הילדים שנשחטו ב-7 באוקטובר כנראה שעוד ישכחו כפי שנשכחו ילדי מעלות. וכמו שזה נראה היום, בעוד 50 שנה נגלה שוב שבאוניברסיטת בן גוריון מבקשים לכבד את האבלים על "נכבת עזה".

"כל עוד יש לערבים אף שביב של תקווה להיפטר מאיתנו", כתב ז'בוטינסקי בספרו על קיר הברזל - "הם לא ימכרו את התקווה הזאת בתמורה למילים יפות."

אבל לשום קיר ברזל אין סיכוי אל מול הנאיביות הישראלית. חיבקנו את ערפאת, נתנו לו נובל, חילקנו להם רובים, אפשרנו להם לייבא לפה מחבלים, נסוגונו מאחיזתנו בעזה ובצפון השומרון ואח"כ התפלאנו, על החמאס, על האינתיפאדה, על הטילים, על השבעה באוקטובר.

חמישים ואחת שנה עברו מאז אותו בוקר במעלות.

חמישים ואחת שנה של הכחשה. חמישים ואחת שנה של "שלום עכשיו" וה"כיבוש משחית" ו"תהליך שלום" ו"שתי מדינות לשני עמים".

הרי כל מה שצריך זה רק לשחרר עוד כמה מחבלים, עוד קצת וויתורים ויפציע השלום.

אלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב, ושוב, ושוב. יאיר גולן וחבר מרעיו ימשיכו להכפיש ולגדף, אבל אנחנו יודעים את האמת, מי הם רוצחי התינוקות, מי הם האנסים הטובחים והבוזזים, כי אנחנו בשונה מהחבורה הפרוגרסיבית זוכרים את ההיסטוריה. אנחנו, מסרבים לחזור עליה.

יהי זכרם של נרצחי טבח מעלות נצור בלבנו לעד.🕯️