כששמחה רוטמן ישב שבעה לפני כמה חודשים, ראש הממשלה נתניהו הגיע לנחם. רוטמן אמר לנתניהו: "אתה צריך לבקש מטראמפ אישור לבנות את בית המקדש". נתניהו השיב: "טראמפ עוד עשוי להסכים לזה..."
כיום יותר מתמיד, מתברר שהבעיה שלנו היא לא בלחצים בינלאומיים, אלא בפחד שלנו כאומה לבצע את תפקידנו ולהביא את בשורת המוסר והקודש לעולם.
נדמה שיש כאן צד אחד שמודע לחלוטין למשמעות המלחמה שלו - "מבול אל-אקצא" הוא קורא למלחמה הזו, וצד שני שעושה הכל על מנת לברוח מזהותו וייעודו, כאשר הוא מכנה את המלחמה 'השביעי באוקטובר', תאריך חסר משמעות, למרות שהמלחמה פרצה בשמחת תורה.
כבר כאשר שיחררנו את הר הבית במלחמת ששת הימים, נבהלנו מכך. משה דיין אמר "מי צריך את הוותיקן הזה?" ומיהר למסור את המפתחות לשליטה ירדנית.
המכיניסט החילוני
עשרות שנים של בריחה, נותנים את אותותיהם. "למה דווקא יהודה ושומרון?" שאל אותי תלמיד ממכינה חילונית. עניתי לו: "האם במשך 2,000 שנות גלות, עם ישראל ייחל לתל אביב הבנויה עם פאביה ומועדוניה? מה ששימר את הזיקה לארץ ישראל היה הקשר התנ"כי שלנו אליה, וביהודה ושומרון התהלכו גיבורי התנ"ך. התפילה הקבועה שהייתה ועודנה שגורה בפי כל: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", היא זו שאיפשרה בכלל את קיומה התנועה הציונית". הוא הינהן בהסכמה והזדהות, אך עצם השאלה חשפה את הניתוק הזהותי העמוק שקיים גם בציבור החילוני-ציוני.
באותן שיחות למכינות חילוניות, אני מדגיש שאם אנחנו לא מאמינים בזכותנו על הארץ בירושלים ויו"ש, גם הבסיס המוסרי בקיומנו בתל אביב נשמט מתחת רגלינו – שהרי אוניברסיטת ת"א לדוג', בנויה על הכפר הערבי שייח' מוניס.
מי הקים את המדינה?
לתלמיד מכינה אחר, ששאל מה הקשר שלו לארץ ישראל אם הוא חילוני שאינו מאמין. עניתי שזה באמת מורכב, כי הקשר שלנו לארץ הוא לא רק כעוד פטריוטיות לאומית. וכשנחשוב על זה, אף פעם לא באמת הייתה ציונות חילונית, הייתה ציונות של דתל"שים. על אף שמנהיגי הציונות עזבו את שמירת המצוות, המסורת זרמה להם בעורקים. כפי שגם אצל דתל"שים בימינו אנחנו רואים רמת לאומיות יותר גבוהה.
לכן בן גוריון היה מסוגל לומר, את המשפט שבימינו היה ממקם אותו בימין המשיחי, הקיצוני וההזוי: "אני יהודי תחילה ורק אחר כך ישראלי. הדבר שקיים את העם היהודי והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל. חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה". עד כאן דברי בן גוריון.
הדלק של הציונות החילונית תלוי ביסוד הדתי שלה, ולכן ככל שעוברות השנים הדלק נגמר ואיתו מתחילות תופעות מטרידות של בכירים לשעבר, שנתפסים באמירות תמוהות שמכרסמות בבסיס קיומנו כאן. פתאום גם המלחמה הצודקת ביותר, עשויה להצטייר באופן מזעזע כתחביב להריגת תינוקות, וזאת מפיו של סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן.
"הישראליות החילונית כשלה"
כפי שהרב קוק כתב "הציוניות בכלל צריכה לדעת כי על המחשבה החילונית לבדה אי אפשר לבנות מדינת ישראל לא מצד ישראל ולא מצדם של אומות העולם" (אגרות ד, עא).
עירית לינור ביטאה זאת לאחרונה בבהירות רבה: "הישראליות החילונית כשלה" היא אמרה. "התרבות החילונית לא מצליחה לייצר משהו שעובר מדור לדור ושיוצר מכנה משותף בין סבים לבניהם ונכדיהם וניניהם... היא לא יכולה לשרוד... בן גוריון והדורות המייסדים היה להם ידע מאוד גדול ביהדות, ורובם גם באו מבתים דתיים, אז הם חשבו שאת היסודות גם הדור השני יעביר איתו, אז הם לא טרחו לחזק את זה, ואז הדור השלישי כבר אין לו על מה להישען... לבן גוריון היה את זה, ואז לילדים שלהם פחות, ולנכדים שלהם כמעט בכלל לא, ועכשיו הם שונאים את זה. מביאים בנות שירות דתיות לבתי ספר - זה כבר הדתה..." (מתוך ריאיון לדניאל דושי).
מרתק לראות שגם בקרב אנשי הרוח החילונים, היו שחששו לכך כבר לפני כמאה שנים: ההיסטוריון יוסף קלוזנר אמר ש'לאומיות בלי דת יהודית אינה מכה שורשים עמוקים בנפש'. והסופר חיים טרטקובר טען ש'אנו עצמנו אולי נחיה גם בתור יהודים בלי המנהגים, אבל הדורות הבאים אחרינו לא יוכלו לחיות כך'.
לכן יום ירושלים הוא השלמה הכרחית ליום העצמאות. הלאומיות הישראלית לא יכולה להתקיים בטווח הארוך, בלי הרובד האלוקי הטמון בה.
העיקר האחדות?
ההבנה הזו יכולה לשפוך אור חדש גם על הנושא החשוב של האחדות, שמרבים לדבר עליו. האחדות היא ודאי יסוד קריטי בקיום עמנו, אך האם סיסמת האחדות כשלעצמה מספיקה כיום?
במלחמת העצמאות לא הצלחנו לכבוש את ירושלים כי היינו מפוצלים למחתרות, וירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו. לכן רק במלחמת ששת הימים צה"ל המאוחד כבש את ירושלים.
אך במלחמת המקדש הנוכחית (כפי שמטיבים אויבינו לזהות), אף האחדות של 'ברית הגורל' ההישרדותית אינה מועילה עוד, ואנו רואים את סימני התפוררותה. נדרשת מאיתנו אחדות הנובעת מברית הייעוד – חזון משותף בו עומדים במרכז הקודש והמוסר הישראלי אותם אנחנו צריכים להביא לעולם.
מצבנו במלחמה מקדם תהליך זה באופן מואץ, עם ההתקרבות הגדולה בעמנו לזהות היהודית. כעת ברור יותר מתמיד שהמישור האמוני-רוחני והבשורה שבו לעולם, הם התנאי להמשך קיומנו הלאומי. זה היה נכון כבר בראשית הציונות, שמנהיגיה היו מונעים מהיסוד הדתי בחינוך אותו קיבלו, וזה נכון במיוחד היום לאחר שאדי הדלק של ציונות שאינה מחוברת לשורשיה כבר אזלו. משום כך, יום ירושלים חייב להיות נחלת עם ישראל כולו, ולא רק מאורע דתי-לאומי. "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח) – רק בזכות החזון ליום שאחרי, אותו מבטא יום ירושלים, נוכל לנצח ביום שלפני ולהיות מחוברים לזכות קיומנו כאן.
הכותב הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו.