מצווה לפרסם ולספר סיפור קצר על טייס מהישיבה בשדרות שהתחתן ביום חמישי האחרון.
כשחבריו מהישיבה הגיעו הוא סיפר שבדיוק עכשיו שישים מחבריו מהטייסת ביטלו את הגעתם (כמובן התאכזב גם בגלל החברות וגם רצה שיחוו חתונה ישיבתית) אבל מיד התקשר למפקדיו ושאל שאלה פשוטה "להתחתן או לטוס?" - ענו לו, תתחתן ותתקשר!
וכך כתב אותו טייס/חתן לחברו בליל חתונתו: "אנחנו ניגשים היום לקיים שליחות למלחמת מצווה ממש - חתן מחדרו וכלה מחופתה ואנחנו שמחים מאוד שככה מתחיל בניין הבית המשותף שלנו, שנזכה להוסיף עוז גבורה וקודש בעמנו - אני לוקח את אשתי לבית הוריה ונוסע לבסיס".
זה לא פרי חינוכו בבית המדרש שלנו - זה פירות של דורות של חינוך ציוני תורני של משנה סדורה של אחריות לכלל- תודעת שליחות עמוקה והיסטורית שנובעת ישירות מתורת ישראל ורצון להוסיף עוז גבורה וקודש בעמנו כלשונו!
יש הכרת הטוב לכל הטייסים ולכל העוסקים במצווה עד אחרון הטכנאים, שמחויבים בכל נימי נפשם לטובת עם ישראל - אבל יש כאן תוספת שראוי שנדגיש - עוז גבורה וקדושה!
ניזכר בדברי רש"י על הפסוק "הן עם כלביא יקום" - שהן עומדין משנתם שחרית מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש ציצית, לקרוא את שמע, להניח תפילין - בסוף זה משלים את גבורת ישראל וזה גם מקור אנרגיה וגבורה!
מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' - גם פורים היה מלחמת מנע וחז"ל הבינו את תפקידנו להתבונן ולשמור- עוד לא הגיע זמן החגיגות כשאנו עדיין מאוימים וכשאנשנו נהרגו ונפצעו - זה זמן לריבוי תפילה ותורה אבל גם זמן להתבונן בחסדי ה' ולהסתכל בהערכה ובכבוד עצום על כוחות הגבורה האדירים שיש לדור הגדול הזה אשרינו!