בדיוק 80 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השניה, יצא צבא ההגנה לישראל למבצע: "עם כלביא", שתכליתו לשחרר סוף סוף את עם ישראל ומדינת ישראל מגבולות אושוויץ.
מאושוויץ יצאו אבותינו אחד מעיר ושניים ממשפחה נרדפים ומוכים, אחרי 2,000 שנים של תודעה לאומית לפיה "ישראל בין האומות הוא ככבשה בין 70 זאבים". הכבשה זכתה שנתיים מאוחר יותר לעצמאות בארץ וצברה הישגים ועוצמה, אבל נשארה כבשה. מאושוויץ יצאנו, אך מדינת ישראל הוקמה בתוך 'גבולות אושוויץ'. כעת הגיעה השעה להשתחרר גם מהם ולצאת לחירות מלאה.
גבולות אושוויץ הם פיסיים ומטאפוריים גם יחד. בשלב הראשון הוקמה מדינת ישראל בתוך הגבולות הצרים של הצעת החלוקה והישגי מלחמת השחרור. מדינות ערב הסובבות מכל עבר איימו להשמידה מהרגע הראשון. כך הפכו גבולות אלה לגבולות אושוויץ, ובתוך ארצו נשאר עם ישראל ככבשה בין זאבים, תחת איום קיומי.
פרדוכסלית, דווקא בהיותה כבשה בגבולות אושוויץ, זכתה מדינת ישראל להכרה ולתמיכה מאירופה ואמריקה. המצפון האירופאי המכה על חטא השואה היה נכון להכיר בלגיטימיות הקיום של היהודי הנרדף אחרי שכמעט הושמד, בגרסתו הלאומית החדשה, רק אם מעמדו כנרדף וחסר אונים נשמר. לקבל את עם ישראל כלביא - אירופה איננה מכונה בשום אופן, זה יותר מדי בשבילה. אושוויץ של פולין הומרה בגבולות אושוויץ של לפני 67.
ואז הגיע השלב השני, כשאחרי מבצע מוקד של מלחמת ששת הימים פרצה מדינת ישראל את גבולות אושוויץ, הרחיבה אותם, ועם מלחמת יום הכפורים והסכמי השלום עם מצרים הסירה גם את גבולות אושוויץ המטאפוריים של האיום הקיומי המתמיד, והכבשה טעתה לחשוב שמסביבה אין עוד זאבים. אלא שממש באותה שעה בה הוסר האיום של פלישת הצבאות השכנים כמצרים, ירדן וסוריה (הסכמי קמפ-דיויד של 1979) קם משטר האייטולות האיסלאמיסטי באיראן, ומהרגע הראשון 'העלה על ראש שמחתו' את השמדת מדינת ישראל כחזון לאומי ודתי. הכבשה שחשבה שנפטרה מהזאבים, מצאה עצמה מול נמר טורף, שארגן לעצמו שלוחות, ה'פרוקסיז' המפורסמים, ושוב חזרה לגבולות אושוויץ.
אנחנו עכשיו ברגע היסטורי שבו יש לנו הזדמנות להשלים את מהלך תקומתו של עם ישראל בארצו, ולהפוך מכבשה לאריה, ללביא: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".
מדרש חכמים מספר שכשאדריאנוס קיסר רומא פנה לר' יהושע התנא הגדול ושיבח את עם ישראל שמצליח להינצל מאויביו: "גדולה כבשה העומדת בין שבעים זאבים", ענה לו ר' יהושע: "גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן לפניה" - א-להי ישראל הוא הגדול, לא הכבשה, פירש לו ר' יהושע.
באושוויץ למדנו שאם הכבשה איננה יודעת לקום כלביא, היא נטרפת. הרועה הנאמן שלח את עם ישראל בדור הזה להיות לביא, לא כבשה. הקמת מדינת ישראל היא מעבר מחוסר אונים לרוב אונים, מתודעה של כניעה לאומית ותלות דתית לתודעה של חירות וקוממיות, תוך שהעם זוכר את א-לוהיו: "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
ולבסוף, את משמעותה של השעה ההיסטורית הזו עבור המדינה עלינו להבין גם דרך נקודת המבט של מנהיגה - בנימין נתניהו, האיש שזכה לאהבה גדולה מכל מי שלפניו, מחלקים של העם, ולשנאה גדולה כל כך, יותר מכל מי שלפניו, מחלקים אחרים.
תחילה היה בנימין זאב הרצל, אחר כך זאב ז'בוטינסקי ועכשיו בנימין נתניהו. ביבי רואה את עצמו מיום היותו מנהיג כממשיכם של בנימין זאב ושל זאב: "בנימין זאב יטרף", זאב ולא כבשה.
הרצל הגה את רעיון יציאת עם ישראל ממצב של כבשה באמצעות תקומה לאומית שתתן לו גאווה, בטחון ושלום, מפני שלא תהיה עוד סיבה לאנטישמיות, כי עם ישראל יעבור נורמליזציה של חייו ההסטוריים ויחיה כאומה מכובדת בין האומות.
ז'בוטינסקי הוסיף את 'קיר הברזל' כתנאי הכרחי להשגת היעד הזה. רק אם מדינת ברזל תהיה קיר ברזל לאומי ובטחוני שכל אויביה יידעו שאי אפשר לנצחה ובוודאי אי אפשר להשמידה, היא תתקיים לנצח. כל עוד אפשרות השמדתה נראית ריאלית לאויביה, אמר ז'בוטינסקי, לא משנה מה תהיה הדיפלומטיה, תהיה המדינה בסכנה.
בנימין נתניהו, משעה שעלה לשלטון לפני כ-30 שנה שם לנגד עיניו את המאבק בצורר האיראני כמשימה הלאומית הראשונה במעלה, וכמשימת חייו. בכל נאומיו ביום השואה ביד ושם קשר את השבועה הישראלית: "לעולם לא עוד" - להסרת איום הטרור ובראשו הסרת האיום האיראני, כשבמשך השנים נוסף גם האיום הגרעיני. הוא סיכן את מעמדו כראש ממשלה כשיצא בגלוי נגד נשיא ארה"ב אובמה שמתוך דיפלומטיה מערבית כנועה עם מאפיינים של מוסר פרוגרסיבי היה מוכן להתפתות לכזבים האיראניים ולוותר על מאבק אמיתי ומוסרי במפלצת שיצרו.
אבל גם נתניהו לגם את שיקוי התרעלה של השקט המפתה, אחרי שמנהיגים רבים לפניו סוממו בסם השלום המדומיין. את המחיר כולנו שילמנו ב07/10/23, באחריותו המלאה יחד אחריותם של צה"ל והשב"כ. מאז קרו הרבה דברים מדהימים, הקערה התהפכה, וכעת נתניהו קיבל את ההחלטה הקשה, המכריעה והאמיצה - להשלים את משימת חייו.
צריך להודות שהעיתוי שבחר להחלטה גורלית זו, הוא הטוב ביותר שיכול היה להיות. רק לפני כמה חודשים, כשהחיזבאללה, סוריה האיראנית, החותים והחמאס עוד היו על הרגליים, החלטה כזו לתקוף את איראן, אף שהיתה גם אז מוצדקת, היתה מסכנת באופן ממשי את קיומנו - וודאי שהיינו משלמים עליה מחיר נורא. בעוד כמה חודשים, אפשר שכבר יהיה מאוחר מדיי. תחת החולשה הגדולה ביותר שידעה המפלצת האיראנית, בשילוב ההכרה הבינלאומית בתרמית המתמשכת של פרויקט הגרעין שלה, ותחת נשיאותו של טראמפ, למרות הסכנות הגדולות שבפנינו, זהו המועד הנכון ביותר, ותודות לכוחות הבטחון המופלאים ולהנהגתו, זו הייתה גם הפתיחה הטובה ביותר אי פעם למערכה צבאית כלשהיא: מבצע מוקד, חיסול הכור הגרעיני בעירק וחיסול חיזבאללה יחדיו - מתגמדים מול מכת הפתיחה המדהימה של 'עם כלביא'.
כפי שכתבתי רק לפני כמה ימים, נתניהו קיבל בחייו החלטות גדולות מאד וקטנות מאד. יש כאלה שזוכרים לו רק את הגדולות, ויש שרק את הקטנות. ההחלטה שלו לתקוף את איראן עכשיו, היא החלטת חייו, ומשימת חייו. בשעה הזו, אין יותר נתניהו פרטי, ואין יותר הבחנה בינו ובין האומה והמדינה. הצלחתו היא הצלחת כולנו, משימת חייו היא גאולת כולנו מגבולות אושוויץ.
בנימין זאב הרצל הגה את שחרורה של האומה ואת הקמת המדינה כתנאי הכרחי להסרת איום ההשמדה ותקומתה המדינית.
זאב ז'בוטינסקי הוסיף את 'קיר הברזל' כרעיון מכונן של תקומת המדינה ובטחונה.
בנימין נתניהו הבין שכדי לשמר את קיר הברזל הוא חייב להיות אגרוף ברזל המכה בחוזקה במפלצת, עד שתקרוס.
בשעה הזו, כולנו קיר ברזל ואגרוף ברזל! אנחנו חייבים להיות מלאים עוז, וסבלנות, כדי שהמהלך יושלם, ומאוחדים סביב צה"ל וההנהגה בראשותו של נתניהו, למרות שלרבים זה מאד מאד קשה, כי נחישותנו ואחדותנו כעת הם מקור כוחנו והסיבה החזקה ביותר להצלחתנו.
אבינו מלכנו , חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו. אבינו מלכנו, שלח אורך ואמתך לראשינו, שרינו ויועצינו, לראשי צבאינו, חזק את ידי מגיני ארץ קדשנו, הדבר שונאינו תחתיהם ותעטרם בכתר ישועה ובעטרת ניצחון. ותן לנו חכמה וגבורה להיות בלב אחד, כאיש אחד, עם אחד.
ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום.