גילת משאש, אשת אברך צעירה מירושלים, שיתפה באולפן ערוץ 7 את סיפורה האישי והמרגש על חייה בצלו של בן תורה, מתוך תחושת שליחות, בחירה ואמונה.
לדבריה, היא גדלה בבית דתי רגיל בירושלים, אך החיבור העמוק לתורה הגיע רק בשנות נעוריה. "למדתי באולפנה. במהלך האולפנה היה לי מסע תורני, עברתי תהליך של בירור. ושאלתי את עצמי - איפה אני קדימה?"
המהפך התרחש לאחר כיתה י"ב, כשנסעה ללמוד במדרשת מעיין שבשדרות. "הייתי בשנת מדרשה, ואחר כך המשכתי שם לשירות. ממש גיליתי את עולם התורה בשנת המדרשה. פתח לי דלת לעולם שאולי חשבתי שהכרתי לפני, אבל גיליתי שהתורה היא רחבה מני ים ועמוקה עד אין סוף".
במהלך שהותה שם, הכירה את בעלה, תלמיד בישיבת שדרות. "ראש הישיבה שלו העביר אצלנו שיעורים. כמה חברות ביקשו שידוך, אז אמרתי - אם הן ביקשו, אני אנסה גם, אולי אני אמצא. ובאמת ראש הישיבה שידך לי את בעלי".
אולם לא רק הלימוד חיבר בין בני הזוג, אלא גם סיפור חיים מורכב. "בעלי הוא נכה צה"ל. הוא נפצע בפעילות מבצעית. הכרנו חצי שנה אחרי הפציעה. הוא סובל מפוסט טראומה ברמה בינונית. בפגישות זה היה הדבר השולי. כל מה שראיתי בפגישות זה את הרצון פשוט להגיע לאמת של הקדוש ברוך הוא, ללמוד, להגיע לאהבת עם ישראל וארץ ישראל".
עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל פונו בני הזוג לירושלים. "ניצלנו בנס, ממש, כי היינו גרים ליד תחנת המשטרה. הקדוש ברוך הוא עזר לנו". בירושלים חיפש בעלה מסגרת לימוד, "הוא כתב פתק בישיבת מרכז הרב - אני מחפש חברותא. באמת מצא, ישבו חצי שנה ולמדו, בלי מלגה, בלי כלום, בספונטניות".
בהמשך מצא את מקומו בישיבת המאירי שבירושלים. "בעלי לומד שני סדרים ברוך השם. בסדר ערב הוא בבית". גילת משתפת בתשוקתה להמשך הדרך הזו: "החלום שלי זה שבעלי יישאר בישיבה ולא יעשה משהו אחר. אני באמת רוצה שבעלי ילמד. קודם כל - זו מצווה".
בסוגיית הגיוס אמרה גילת כי בעלה תומך בגיוס בני ישיבות לצה"ל - אך מתוך הבנה עמוקה. "הוא בעד שבחורים יעשו הסדר מתוך התורה - שישבו עשר שנים בבית מדרש. לבנות קומה רוחנית מאוד איתנה. וכשאתה מגיע לצבא עם מטען רוחני - השירות שלך הוא לשם שמים, כפשוטו".
גילת עצמה למדה תנ"ך מחשבת במכללת בית וגן. "זה העיף אותי לגבהים אחרים, ממש הלימוד תורה. ללמוד רש"י, רמב"ם, רמב"ן - ובמכללה לא מוותרים, לימוד תורה יסודי ועמוק".
כשהגיעה לישיבת המאירי, גילתה שאין מענה לנשות האברכים - והחליטה לפעול. "ראיתי שאין משהו שמקשר את האברכיות לישיבה. ולדעתי, כשאישה מחוברת למקור שממנו בעלה יונק תורה - זה הופך את זה להרבה יותר עוצמתי. בסוף אנחנו יושבות בבית, והם לומדים. ואני גם רוצה את החיבור שלי, את הקשר שלי ללימוד תורה שלך, אני גם רוצה להרגיש את זה יחד עם הילדים, הניקיונות, הכביסות - איפה אני בתוך כל זה?"
היא פנתה לראש הישיבה והרבנית, והציעה להקים מסגרת. "פתחנו קבוצה, שמונה בערך 12 נשים, ובעזרת השם הלוואי וזה יגדל ויפרח כי אני מאוד מאמינה בחיבור, זה מרים את הבית, וזה מלבה את הזוגיות".
לדבריה, הפורום הזה הוא מענה אמיתי לקושי יומיומי. "כשיש פער בין בני הזוג, במיוחד בנושא התורני, זה משפיע מאוד על החיי זוגיות בכל הפרמטרים. בשבילי זה מתנה לבית, מתנה לזוגיות, מתנה לילדים".