אחד המחזות המרנינים השבוע שקיבלנו מטהרן, בנוסף לכל תמונות האתרים האיראנים שעלו בסערה השמיימה, היה מראה שיירות כלי הרכב הארוכות בורחות מטהרן, מאימת הפצצות חיל האוויר שלנו.
אלפי כלי רכב איראנים תועדו השבוע באחד מכבישי היציאה מטהרן. בתיעוד ניתן היה לראות את פקקי הענק במקום, בעוד הנתיב הנגדי, לכיוון טהרן, כמעט ריק ממכוניות.
המחזה הזה הזכיר לי שיירות דומות, הרבה פחות משמחות, לפני 34 שנים, במלחמת המפרץ, כאשר הטילים העיראקים גרמו לרבבות תושבי גוש דן להימלט מדי ערב מבתיהם למקומות בטוחים יותר. ואז, קשה להאמין היום במספרים האלה, היה מדובר ב-39(!!!) טילים בלבד, שהתפרסו על פני תקופה של חודש וחצי (ב' בשבט עד י"ד באדר תשנ"א, 17 בינואר עד 28 בפברואר 1991). 39 טילים שגרמו נזקים מועטים לבתים ולרכוש, בוודאי יחסית לנזקים שכבר נגרמו מהטילים האיראנים, וגבו שלושה קורבנות אדם (לבד מכאלו שמתו מחנק כתוצאה משימוש לא נכון במסכות אב"כ שהתבררו בהמשך כחסרי כל תועלת). ומול 39 טילים במשך חודש וחצי - פחות מטיל אחד ביום בממוצע - אלפי תושבי גוש דן נטשו בכל לילה את עירם. 'עריקים', קרא להם אז ראש העיר שלמה להט ז"ל, ובצדק.
לשיירות הבריחה הללו היתה תוצאת לוואי שלילית מאד, הרסנית: הם שיכנעו את יצחק רבין בצורך להגיע להסכם עם הפלשתינים - והובילו למעשה להסכם אוסלו. רבין, שנה וחצי לפני שחזר ללשכת ראש הממשלה, הסיק מאותן שיירות בריחה מתל אביב שהציבור הישראלי איבד את החוסן הנפשי לעמוד בעימות מתמשך מול הפלשתינים. בריאיון עם איתן הבר ז"ל, שהיה ראש לשכתו של רבין ז"ל בכהונתו כראש ממשלה, לרגל עשרים שנים להסכם אוסלו (ידיעות אחרונות, 18.9.2013) הוא סיפר כי "רבין סבר שעם שעומד על בהונות רגליו כבר יותר מיובל שנים, סופו שיתעייף. את העייפות הזו ראה במו עיניו מחלון ביתו, במלחמת המפרץ בשנת 1991 כאשר חצי מיליון ישראלים ברחו - ברחו זו המילה הנכונה - בכל אחר צהריים מאזור גוש דן מחשש לנפילת טילים מעיראק. מראה הכבישים הפקוקים הוביל לנפילת רוחו ולפקפוקו בחוסן הלאומי".
מנהיג אמיתי, אם אכן זו המסקנה שהגיע אליה, היה פועל בראש וראשונה להחזיר לציבור את החוסן הלאומי - ולא מוביל אותו להסכם מדיני דוגמת הסכם אוסלו, שרק עירער יותר לתקופה מסויימת את החוסן הלאומי.
איך שגלגל מסתובב לו: אירועי השבוע האחרון לימדו שגם כשהציבור הישראלי מאבד את חוסנו מול אוייב - זה אובדן זמני. השבוע, השבח לאל, נראה מחזה הפוך: למרות מאות טילים איראניים שפגעו ברחבי הארץ וגרמו לנפגעים רבים, כולל הרוגים, שיירות הבריחה לא היו מתל-אביב ולא בירושלים - אלא מטהרן. ועשרות אלפי ישראלים בחו"ל התדפקו על דלתות המדינה ודלתות מטוסי אל-על, מתוך רצון עז לחזור לישראל המותקפת.
הלימון הפך ללימונדה. איך זה קרה? להלן סדר האירועים, למי שמאמין בהשגחה העליונה, וגם למי שלא מאמין: שיירות הבריחה מתל-אביב במלחמת המפרץ הביאו להסכם אוסלו, שהקים את הרשות הפלשתינית ביש"ע, שקיבלה את רצועת עזה בהתנתקות ואיבדה אותה לחמאס בהפיכה השלטונית ברצועה ביוני 2007, שתרמה לבניית הכוח המפלצתי של החמאס הנוח'בה, שהיכה בנו מכה קשה ונוראה בשמחת תורה תשפ"ד, שהביאה למלחמת חורמה בחמאס ובחיזבאללה, שנגררה למבצע 'עם כלביא' מול איראן, שהיכה מכה קשה מאד ביכולות הצבאיות האדירות של איראן ובראשם הגרעין האיראני - ואנו עדיין בעיצומו של האירוע התנ"כי הזה.
מי היה מאמין לא לפני 34 שנים אלא רק לפני 34 ימים, שחיל האוויר הישראלי ישלוט שליטה מלאה בשמי איראן, יעשה בה כבתוך שלו, ודווקא הציבור הישראלי יחזור להפגין את החוסן שגילה כבר באינתפיאדה השניה, תוצאת הסכם אוסלו? מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה אללה ירחמו, צופה נדהם מעומק קברו איך פעם נוספת תיאוריית 'קורי העכביש' שלו שוב קרסה, והפעם מול פטרוניו האיראנים.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בגיליון הדיגיטלי של שבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')