דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, שוחחה עם אבי טאוב לראיון שיפורסם בעלון השבת 'קרוב אליך' ופרשה את כאבה, אמונתה, וביקורתה החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל.
אור, אם לשבעה, מרצה לחסידות ותושבת שילה, הפכה לאחת הדמויות המזוהות עם מאבק משפחות החטופים.
בנה אבינתן (25), נחטף ב-7 באוקטובר יחד עם נועה ארגמני ממסיבת נובה. מאז, לדבריה, כל עולמה השתנה: "עד ה־7.10 הייתי 'דיצה אור', ומאז אני רק 'אמא של אבינתן'. יש כאן שני מסלולים: המסלול הראשון 'להשיב את אבינתן הביתה' ואני מתכוונת גם לכל החטופים. והמסלול השני, המקביל - ברגע שנזרקתי לתוך המציאות הזאת, היא באה עם חבילה, עם תפקיד, עם 'שליחות'".
הידיעה על החטיפה תפסה אותה בירושלים, בעיצומה של שמחת תורה. "הבן והבת שלי הגיעו פתאום... הם לא נוסעים בשבת. הבנתי שמשהו קרה. הבת שלי אמרה: 'יש התקפת מחבלים נוראית בדרום, ואבינתן נחטף'. זה כמו מכה של ברק. בפנים נהיה חושך גמור: אין מחשבות, אין רגשות ואין אוויר".
בהמשך דבריה, מתארת אור את הבחירה במאבק ציבורי מתוך שליחות: "יש לי 360 מעלות של מיקרופונים... הרגשתי שיש פה קריאה, שה' אומר לי: 'זאת המציאות שעכשיו את צריכה לעשות את השליחות שלך בתוכה'".
לצד העשייה, היא מביעה כאב מהמצב הביטחוני: "הצבא מסרב לנצח והמשא ומתן חוזר להיות למצב של כניעה וחולשה. המשמעות של הכרעה היא - כיבוש, גירוש והתיישבות. כל המושג של 'לנצח' יצא מהלקסיקון של צה"ל".
לטענתה, "בלי החטופים המערכה היתה מסתיימת בלי ההכרעה בצפון של חיזבאללה וסוריה ואיראן. זה נותן לי ידיעה שאבינתן בשליחות. זה לא עושה את זה יותר קל ופחות כואב, אבל זה נותן איזשהו פשר".
האבחנה הרוחנית מבחינתה ברורה: "אני באה מהרקע החב"די שאומר שאין מציאות, שהכול זה ה'. אין עוד מלבדו. כלומר, לא רק שהוא זה שישחרר אותו - הוא זה ששלח אותו לגיהינום הזה".
אור מצביעה על אחריות רוחנית-לאומית: "זה הזמן לעשות את התשובה בממד המדינתי והציבורי, ולהשקיע בזה - לדעת שצריך לעלות קומה ושהפרהסיה הציבורית תהיה קוראת בשם ה'. זה אומר שהחוקים במדינה יהיו ברוח התורה או אפילו ממש על פי התורה. כל המלחמה הזאת, למרות שאנחנו קוראים לה 'מלחמת הישרדות', היא באמת 'מלחמת קוממיות', או 'מלחמת זהות' - מלחמה בה אנחנו אמורים לנסח מחדש את מי שאנחנו, כעם, כמדינה".
היא משתפת על בנה ועל המודיעין הישראלי על מיקומו בשבי: "אני יודעת שהוא חי, אני מרגישה את זה. אני מדברת איתו, ומרגישה אותו. ברור לי שהוא חי והוא חי בגיהינום. זאת בעיה רצינית ביותר בשבילי לחיות כשהילד שלי חי ככה. המודיעין יודע איפה הוא, ולפי מה שאני מבינה אין להם דרך לעשות חילוץ. זאת ההוראה עכשיו שהבנו אותה כבר לפני שנה, כי ברגע שצה"ל מתקרב הם יורים בחטוף ונגמר הסיפור".
לדבריה, רק הכרעה צבאית תשיב את הבנים. "פשוט לכבוש את עזה. כל תא שטח להקיף אותו ולעשות אזורים הומניטריים שבהם חיים אנשים שצה"ל מאכיל בנחת, וככה מי שנשאר בפנים דמו בראשו".
גם הביקורת על אמצעי התקשורת נוקבת: "אני שונאת את הבמה הזאת, אני שונאת את המסרים שלהם ואת האג'נדה שלהם. זה בגללם הוא שם. הם פמפמו שנאה, קידמו מדינה פלסטינית, יצרו את המצב הזה, בגללם הוא שם - ואני צריכה לבוא, להתאפר, לחייך ולדבר יפה. אני מדברת עם מראיינים שלא מבינים אותי, הם באמת לא רוצים לגעת בנקודת האמת והעומק שיש אצלי".
העוצמה שממנה היא שואבת כוח: "אני באה ברוך ה’ מרקע של לימוד עבודת ה’ הפנימית, וזה סוג של הזדמנות בה ההוראה יוצאת הרבה יותר רחב ומקבלת הרבה יותר במה מאשר כיתה בתורת הנפש של עשרים או שלושים בנות ועם חמש בנות בזום מרחבי העולם. זה רצף. אני מרגישה שיש כאן אחריות לעשות את זה".
"קשה לראות את כל מה שקורה, יש כל כך הרבה נסתר שבכוונה מסתירים מאיתנו, זו מציאות כל כך מסובכת ומורכבת. אתה לא יכול לחיות באשליה שאתה באמת יכול לנתח הכל ולתת מכה מכריעה. כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול ובסוף זה קיסם. כשכולם שמים קיסמים זה משהו אחר. נוכל להמשיך לדבר בפעם אחרת על עבודת ה’ בהסתר הפנים הזה".