רפי שמעוני, ששכל את בנו, בן הי"ד, שנרצח במסיבת הנובה בעודו מחלץ מבלים רבים מהתופת, היה ממקימי הישוב דוגית שנעקר לפני עשרים שנה. בעמדת השידור של ערוץ 7 בכנס קטיף הוא מספר על הקמת הישוב, על הגעגועים לבן ולחבל הארץ שנעקר ועל הקשר הישיר שהוא מותח בין העקירה והטבח.
רפי מספר על הימים בהם נותר הוא לבדו בדוגית לאחר שגרעין די גדול של מתיישבים עזב בשל הקרבה לעזה. הוא בחר שלא לנטוש את המקום, פנה לחבר אוהב ים מבאר שבע וקרא לו להצטרף לדוגית. החבר ורעייתו הצטרפו ו"היינו שתי משפחות לבד במשך תקופה של כמה שבועות ולאחר מכן התחלנו לקלוט אנשים חדשים, שלא מהגרעין המקורי של דוגית".
בן, בן הי"ד, נולד בדוגית, שם גדל עד גיל 14, ולאחר העקירה במשך 15 שנה לא יכול היה להיכנס לים שהזכיר לו את המקום אליו היה מגיע מדי יום ביומו מיד לאחר בית הספר כדי לגלוש. גם רפי עצמו היה מתקרב לקו המים ולא יכול היה להיכנס פנימה בשל אותן תחושות קשות.
את החברים מגוש קטיף מגדיר רפי כ"האנשים הכי נורמליים במדינה", אנשים של אחווה ואחדות שהיו אלה שסייעו לו להשתקם כלכלית לאחר שנאלץ לסגור את המסעדה שהייתה לו בעקבות האינתיפאדה השנייה, מה שהותיר אותו בחובות ענק. החברים ידעו לנצל את כישוריו על מנת להחזיר אותו לעבודה אחרת.
בהתייחס לטענת הקשר בין העקירה והגירוש לבין טבח השבעה באוקטובר, קובע רפי כי הטענה נכונה במאת האחוזים. הוא מספר כי בלילה בו צה"ל נטש את עזה במסגרת הסכמי אוסלו, נכנס הוא עצמו לשטח וראה כיצד ערביי עזה מכינים כוכים בקירות המבנים הגבוהים על מנת שיוכלו לשמש לירי. כאשר פנה לקצין בכיר קיבל תגובה מזלזלת וטענה שהוא מדמיין. רפי מצידו שאל את הקצין אם גם כאשר היה מעביר לו מידע מודיעיני על המתרחש בעזה, האם גם אז היה מדובר בדמיונות. זאת לאחר שכדובר ערבית ידע להאזין לשיחותיהם של הפועלים שעבדו איתו, כאשר אלה אינם יודעים שהוא מבין את השפה, ואת הדברים ששמע היה מעביר לקצונה הבכירה בצה"ל.
"מאז שיצאנו הם התחמשו ובנו את כל זה. כשהיינו שם הם לא הצליחו לעשות את זה. זו עובדה", הוא אומר ומספר על הימים בהם הגיע לבצע עבודות במחסום ארז, אתר בו לא ניתנה לערבים הגישה לעבודה, ומישהו הזהיר אותו מלדרוך בנקודה כלשהי שבה היה פיר מנהרה, כבר אז, אל תוך מחסום ארז.
כאשר הוא נשאל על הערבוב שבין הגעגועים לבנו שנרצח לגעגועיו לחבל הארץ שנעקר, רפי משתנק ומתקשה לדבר. הכאב הזה מלווה אותו מדי יום ביומו. רפי מספר על הרגעים בהם דרש להיכנס על מנת לזהות את בנו שנרצח, הרגעים בהם אמר לרב שליווה אותו ברגעים הקשים הללו שאחרי 18 שנות אבל על גוש קטיף הוא פותח כעת אבל חדש. זה כבר עשרים שנה ועוד מעט שנתיים, זה לא עוזב אותנו. אני מנסה להיות חזק בכל יום, אבל בשבועיים האחרונים אני לא יכול להיות חזק כשמתחיל הדיבור על עשרים שנה".