ליצן הקרקס אריאל טבצ'ניק חושף את הדרך שעשה מהתנתקות מוחלטת מהיהדות - אל חיי תורה ומצוות, ג’אגלינג בצמתים, תפילין באומן ויוגה לגברים בירושלים.
בגיל 34, עטור זקן, פאות וקעקועים שנותרו מהעבר, טבצ'ניק לא מתבייש בשילוב הייחודי שבנה לעצמו: "השליחות שלי היא לשמח אנשים, ואני משתדל לעשות את זה בצורה הכי טובה שאני יכול, וחלק מזה - להתלבש שונה בהופעות, להיות מיוחד וקצת לבלוט. אני רואה במה שאני עושה חלק מעבודת ה' שצריך לעשות על הצד הטוב ביותר שאפשר. אפשר לחבר כל עבודה לעבודת ה', ובטח את העבודה שלי שאני משמח בה אנשים".
טענתו, העיסוק בשמחה לא עומד בסתירה לרוחניות - להפך. "ידועה בתורה מעלתם של מי שמשמחים אנשים אחרים, והרבה מדברים בתורה על כמה חשוב להיות בשמחה. בנוסף לכך זו זכות עבורי להתפרנס ממשהו שאני אוהב, ובגלל שאני אוהב את זה וזה חשוב בעיני אני עושה את זה גם מחוץ לעבודה".
"אם אני נוסע ברכבת למשל אני הרבה פעמים עושה ג'אגלינג, או בלונים בצורות, ורואה איך זה עושה טוב לאנשים. ובכלל, לפני התשובה הראייה שלי הייתה יותר מצומצמת והרגשתי פחות שמחה, אבל ככל שאתה מתקרב לה' אתה מרגיש יותר מחובר לעצמך, לעולם, לאנשים. אחרי שאתה מתקרב הראייה שלך נהיית הרבה יותר רחבה, אתה מקבל משמעות גדולה יותר לחיים, ואתה מבין שכל יום הוא מתנה, כל יום הוא הזדמנות להמשיך ולשפר את השליחות שלך בעולם, לעשות את הדברים שבשבילם באת לעולם".
טבצ'ניק נולד למשפחה חילונית . "היינו מאוד רחוקים מהיהדות. אמא שלי יהודייה אבל אבא שלי גוי, וזה גרם למרחק שהיה לנו מחיי תורה ומצוות. זה ממש לא היה בשיח שלנו, ואפילו לא חגגו לי בר מצווה".
הוריו עלו מאוקראינה בתחילת שנות התשעים, והוא נולד חודשים ספורים לאחר מכן. המשפחה ניסתה להשתלב בכרמיאל, אבל הילדות לא הייתה פשוטה: "הילדות שעברנו הייתה לא פשוטה. אבא שלנו היה מכור לשתיה חריפה ובשלב מסוים אמא שלנו חלתה בסרטן, ואולי גם בגלל הדברים האלה חיפשנו לעסוק בדברים מצחיקים ומשמחים. כילד אהבתי להיות בתנועה, לשחק, להתאמן, ובלימודים פחות התעניינתי. ובכלל, הייתי סוג של אבא עבור אחי הקטן, כי ההורים היו פחות בתמונה".
נקודת השינוי הראשונה התרחשה דווקא במסגרת השירות הצבאי. "אחרי התיכון התגייסתי לצבא ושובצתי במג"ב, ושם לראשונה נחשפתי ליהדות. היום אני יודע שבזכות השירות הצבאי שלי חזרתי בתשובה. הרבה מהחבר'ה ששירתו איתי היו מזרחיים, ובאופן טבעי דתיים או מסורתיים, ובזכותם הכרתי את היופי שיש בתורה ובמצוות. לכן גם עד היום אני הולך לפי עדות המזרח מבחינה הלכתית, כי זה מה שהכרתי".
לדבריו, הקרבה למצוות הביאה איתה תחושת חיות. "רבי נחמן מסביר את האמרה הידועה 'רשעים בחייהם קרויים מתים' שאם אתה לא מחובר לה', או לא מספיק מחובר אליו, במובן מסוים אין לך חיות. כשפגשתי את עולם המצוות הרגשתי חיות גדולה. הרגשתי שאני יוצא מחושך לאור. ובנוסף לכך גם ראיתי שההתנהגות של החבר'ה הדתיים ששירתו איתי הייתה יותר יפה ומכבדת ממה שהכרתי בחברה החילונית".
אבל הדרך הייתה מלאה מהמורות. "אחרי השחרור חזרתי למשפחה ולחברים בכרמיאל והיה לי קשה להמשיך עם שמירת המצוות. פעם ירדתי מהאוטובוס בכרמיאל ומישהי שהכרתי ראתה אותי עם כיפה ושאלה אם השתגעתי. זה מאוד פגע בי, כי עדיין לא היה לי עמוד שדרה בתשובה שלי, ובעקבות מה שהיא אמרה באמת שאלתי את עצמי מה אני עושה והאם אני הולך בדרך טובה. מאוד קשה לחזור בתשובה אם אין לך גב ותמיכה, ואני קורא מכאן לכל מי שיקרא את השורות האלה לעזור ככל יכולתו לבעלי תשובה בתחילת דרכם".
את המסע המשיך בטיולים לתאילנד ולהודו, לימודים בתל חי, והתקרבות הדרגתית. "במהלך הלימודים טסתי להודו ולמדתי שם יוגה, ועד היום אני מלמד יוגה לגברים. עשינו עבודה של ניקוי הדברים שצריך להיפטר מהם, הכשרנו וגיירנו את היוגה, וכבר הרבה שנים יש המון רבנים שמתירים ואף מעודדים תרגול יוגה, בהפרדה כמובן".
רגע של תפנית הגיע דווקא בצפת. "בזכות הקדושה של העיר הרגשתי פתאום צורך ורצון חזק להניח תפילין. כמה דקות לאחר מכן שומר בבית ספר שעברתי לידו שאל אותי אם אני רוצה להניח תפילין. זו הייתה השגחה פרטית חזקה מאוד, והרגשתי שהקב"ה קורא לי לחזור לחיי תורה ומצוות. המשכתי להיות בקשר עם אותו שומר, הזמנתי דרכו טלית ותפילין, וב"ה המשכתי עם זה. בגיל 27 טסתי לאומן ושם עליתי לתורה בפעם הראשונה בחיי, וגם הנסיעה הזאת חיזקה אותי. הספר התורני הראשון שהכרתי בחיי היה 'חפץ חיים', וגם בזכותו התקרבתי יותר. אגב, לאחר מכן גיליתי שהילולא שלו חלה ביום ההולדת שלי".
אחד המבחנים הגדולים הגיע סביב שמירת שבת. "בתקופה ההיא עבדתי בקיאקים של כפר בלום, וחלק עיקרי מהעבודה היה בשבתות. עם הזמן התחלתי להרגיש לא בנח עם זה, ידעתי שזה אסור, וגם שמתי לב שהכסף שהייתי מרוויח בשבת היה הולך לי לאיבוד בצורה מוזרה. בשלב מסוים אזרתי אומץ ואמרתי למנהל שם שאני לא רוצה יותר לעבוד בשבתות, והוא אמר שאין בעיה רק שאעבוד בשבת הקרובה כי אמורים להגיע המון אנשים. הרגשתי שזה מבחן לא פשוט, אמרתי לו שלא מתאים לי, ובתגובה פיטרו אותי משם. זמן קצר אחרי שזה קרה התחלתי לראות ברכה בפרנסה, זה היה חיוך משמיים שנתן לי כוחות להמשיך להתחזק".
גם הציצית, הסמל החיצוני הבולט ביותר, דרשה אומץ. "בתקופה הזאת גם התחלתי ללבוש ציצית, אבל בהתחלה מאוד התביישתי בזה והייתי מכניס אותה למכנסיים ופחדתי שהיא תצא משם ושאנשים יראו אותה. רק ביום האחרון של התואר היה לי אומץ ללכת בקמפוס עם כיפה, וגם זה היה מאוד לא פשוט. הרבה פעמים בעלי תשובה מרגישים שהם לבד, כי הם לא שייכים בעיניהם לאף מגזר, ולכן מתקשים לעשות צעדים שהם מאוד רוצים בהם".
את השלב הבא במסע האמוני עשה בירושלים, ב"מדרשת זיו", ישיבה לבעלי תשובה. שם למד וגם לימד יוגה. במקביל, החל ללמד ג’אגלינג בבתי ספר - ומשם צמחו קרקס שלם, מופעים, קביים, בלונים, הפעלות, וגם עבודה משותפת עם אחיו.
אבל מעבר למופע - יש כאן שליחות. "אני מאמין שבזכות הדרך שה' העביר אותי, אני מצליח להתחבר לאנשים מגוונים מכל המגזרים, ולחבר אותם אחד לשני. חילונים רואים את הקעקועים שלי ומרגישים שאני חלק מהם, וחרדים ודתיים רואים את הלבוש הנוכחי, הזקן והפאות, וגם מרגישים ככה. לא פעם אני אפילו רואה שכשחילונים רואים אותי הדעה שלהם על דתיים וחרדים משתנה לטובה, וגם להפך עם דתיים שרואים אותי".
הוא לא מסתיר את טעויות העבר - אך מאמין בכוחו של התיקון. "למשל, אם לא הייתי חוזר בתשובה בטוח היו לי עוד המון קעקועים. אני חושב שזה מאוד יפה, ואפילו על הפנים הייתי עושה. יחד עם זאת אני יודע שה' אוסר את זה, ולכן עוצר את עצמי. לצערי לא תמיד הכרתי את היהדות ועשיתי דברים שהיום אני יודע שהם אסורים, אבל התשובה חזקה מהכל, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
ואת המסע הוא לא עוצר - אלא גם משתדל להנחיל לאחרים: "אני מפיץ מדי שבוע את עלון הידברות, ורואה בכך זכות גדולה. ובכלל, משתדל לעשות הפצות בכל מיני דרכים וכיוונים. בשנים האחרונות אפילו אמא שלי התחזקה, וזה ממש מרגש אותי. אפילו סבתא שלי התחילה להגיד שמע ישראל בשנים האחרונות. היא גרה בבית אבות, בקושי יודעת עברית ולא מזהה או זוכרת אנשים, אבל לימדתי אותה להגיד שמע ישראל ומאז היא אומרת. כשמשתדלים לקרב יהודים רחוקים קורים דברים מופלאים, ואני לא מפסיק להתרגש מלראות ולהרגיש את זה".