עשרים שנה לאחר שגורשה מנצר חזני שבגוש קטיף, מספרת אניטה טוקר לערוץ 7 על הכאב שלא עוזב ועל החלום לשוב ולהחיות את היישובים היהודיים ברצועת עזה.
"גרתי שלושים שנים בנצר חזני. נולדו שם ילדים ונכדים וקיוויתי שיוולדו לנו שם נינים. הייתי חקלאית, גידלתי כל ירק וכל פרח אפשרי", פותחת טוקר.
"אני מאוד מתגעגעת לחול, לים, לאנשים שהיו טובים זה לזה וגם לחלק הזה של ארץ ישראל שלי שאני רוצה לחזור אליו. יהודים גרו בעזה במשך כל הדורות. הדור הצעיר של גוש קטיף גדל על אהבה למקום הזה. היו לי עשרה נכדים שלחמו בעזה במהלך המלחמה. אחד הנכדים, שהיה בן שלוש בתקופת הגירוש, שלח מסר מעזה להורים שלו וכתב 'אני בבית'. זה שימח אותו", היא מוסיפה.
טוקר שמעה לא אחת טענות לפיהן אם לא היתה ההתנתקות מעזה תושבי גוש קטיף הם אלה שהיו סופגים את המכה הקשה ביותר בשבעה באוקטובר. "זה ממש לא נכון כי אנחנו אלה ששמרנו על המדינה. היינו חזקים, היו לנו כיתות כוננות רציניות והערבים כיבדו אותנו. ברגע שהבינו שאנחנו חלשים דרכו עלינו".
מתקפת חמאס, לדעתה, גרמה לרבים באזור העוטף שלא הבינו את המצב לאשורו - להתפכח. "זה נכון שאנשים בעוטף עזה עמדו והפגינו נגדנו, לשכנע אותנו לצאת כמה שיותר מהר, אלא רבים מהם מבינים שאי אפשר לחיות באזור הזה היום אם לא תהיה הגנה אמיתית ולדעתי הדרך היחידה להגן על עצמנו היא שרצועת עזה תהיה יהודית".
מבחינתה, היא מוכנה לחזור לגוש קטיף, גם מחר בבוקר. "אחד מצעירי גוש קטיף שהפך למהנדס בעל שם חבר למתכנן ערים והם הכינו תוכנית לבנות מחדש, לא רק את גוש קטיף, אלא את כל רצועת עזה ויהיו שם המון יהודים. אנחנו חוזרים לשם כי זו הדרך היחידה להיות חזקים".