הרב יוסי דניאל שירת במשך 450 ימים במילואים במחנה 'שורה' בגדוד מאנ"ח, מרכז איסוף נתוני חלל. בראיון לערוץ 7 הוא מספר על ההתמודדות עם התפקיד המורכב תקופה ממושכת כל כך.
"זכיתי להיות במחנה שורה", הוא אומר ומספר על הגדוד שמהוה את ליבת הטיפול והזיהוי של כלל חללי צה"ל במלחמה כולה. "בטבח היו כ-330 חללים, אבל הגדוד שלנו טיפל בכ-900 חללים".
"הגענו לשם במוצאי שמחת תורה. אף אחד לא הכין אותנו לתרחיש כזה. בשום תרגיל, בשום אימון או שירות מילואים לא חלמנו על דבר כזה. הכאוס היה מטורף. ראינו מראות וכמויות של חללים שלא האמנו שאי פעם נפגוש, ומהר מאוד היינו צריכים להתחיל לעבוד. זו עבודת קודש, אבל אנחנו צריכים להיות מקצועיים ומהירים. בעידן הרשתות והשמועות חייבים להיות עם אפס טעויות אבל מאוד מהיר, וכך בלי הכנה מוקדמת נזרקנו לחדרי הטיפול והתחלנו במשימה הכל כך מורכבת וקשה הזו".
לדבריו, כבר ביממה הראשונה הבחין במראות קשים שנחרטו בזיכרונו. באותה נקודת זמן מצא עצמו פורק את תחושותיו בכתיבת שיר זעקה. "כמעט כמו מכונות. לא היה לנו זמן לחשוב ולא לעכל. 24 שעות אחרי שהגעתי לשורה הסתכלתי אל רחבת הכניסה שאליה הגיעו כלי הרכב והמשאיות, רחבה ענקית וכולה מלאה באלונקות. זו תמונה שנחרטה לי בראש ובאותה נקודת זמן הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה. אני לא יכול להישאר בפנים. אני חייב לנשום נשימה ארוכה, לצאת ולפרוק. פשוט לקחתי את הרגליים, יצאתי מתוך המתקן, התרחקתי לפינה של חניון, ישבתי על איזה סלע ופשוט פרקתי והקדוש ברוך הוא נתן לי כוח באותו רגע שלא הכרתי שקיים בי, כוח של כתיבה ופשוט כתבתי".
"אני לא משורר ולא הייתי משורר, אבל באותה נקודת זמן המילים נשפכו ואז כתבתי שיר שהוא כולו בעצם זעקה גדולה השמימה על האסון הנורא הזה שפקד אותנו".
בהמשך הוא מתאר שיחה שהייתה לו עם הרבצ"ר לשעבר, הרב ישראל וייס, מספר שבועות אחרי פרוץ המלחמה. "באתי אליו בוקר אחד ואמרתי לו 'הרב, אני רוצה להגיד לך דבר מאוד משמעותי. התבטאת בראיון ואמרת שאנחנו נמצאים פה בליבת הגיהנום. אנחנו פה מדברים בינינו בתוך הגדוד החברים, אנחנו מדברים הרבה ואנחנו מגיעים יותר ויותר למסקנה שאנחנו לא בליבת הגיהנום אלא בשער השמיים".
"הרגשנו את זה ברמ"ח ובשס"ה, כי הגיבורים הקדושים הנופלים שהגיע אלינו עליהם חז"ל כבר אמרו שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתם, כלומר שאין מדרגה יותר גבוהה מזו, ואנחנו הקטנים בגדוד שלנו ובשאר המעטפת של הגדודים האחרים שעסקו בזה, עוסקים בקדושים האלה, במשימת הקודש הזו, כדי להביא אותם קודם כל לזיהוי וגם אחר כך בצורה הכי מקצועית, מדויקת ומהירה גם לקבורה. אנחנו עוסקים בכאלה גיבורים שיצאו לשדה הקרב מתוך ידיעה וסבירות גבוהה שיכול להיות שהם לא יחזרו, חלקם גם השאירו צוואות. אתה עומד מול זה ומרגיש חשמל בחדר בצורה הכי פשוטה. כל חלל שהגיע אלינו זו הרגשה של כאב נורא מצד אחד ומצד שני זה לא רק נורא ואיום אלא זה גם מעמד נורא הוד".
"שואלים אותנו איך החזקנו מעמד וההרגשה היא שהם נתנו לנו כוח. התחושה היא שהחללים שהגיעו אלינו הזרימו לנו כוחות ואנרגיה. זו עוצמה שקשה לתאר אותה. בעיניי זה במפורש אחד הגורמים הכי חזקים לכוח שהיה לנו, כוחות שמיימיים שקיבלנו כדי לטפל בהם לאורך שנה ורבע או שנה וחצי".
הרב דניאל מספר על משמרת אחת במחנה, משמרת שהייתה בליל י"ג שבט, יום השנה לפטירתה של אמו. הוא הגיע למשמרת והדברים נראו שקטים, רגילים. הוא כבר תכנן להעביר שיעור לחברים שאיתו, כפי שהיה מקובל כחלק מהאווירה במשמרות השקטות. לו עצמו היה חשוב מאוד לקיים את השיעור ביום המיוחד, יום השנה לאמו, אלא שסמוך לשעה שש התברר שישנו אירוע מתגלגל קשה מאוד.
"כששומעים שיש אירוע בדרך הבטן מתחילה להתבשל בפנים, אבל מעבר לכך אני שואל מה יהיה עם השיעור שכל כך יקר לי, אני בן יחיד. הקב"ה גלגל והצלחתי להעביר את השיעור ברוב עם כי הוקפצו עוד הרבה כוחות חוץ מהפלוגה שלי". כשהסתיים השיעור נכנס המג"ד, גיל הללי, ובעוד כולם מצפים למוצא פיו ביקש מהרב דניאל לשיר. לאחר מכן העביר תדרוך לקראת קבלת חללי אסון קריסת המבנה בעזה, אירוע קשה בו נפלו 21 לוחמים, "אירוע שלקח אותנו ללילה ארוך ואינטנסיבי מאוד של טיפול בחללים, חלל אחר חלל. הלילה הזה סימל עבורי מצד אחד כאב נורא ומהצד האחר משפחתיות וערבות של הגדוד, את החיבור הגדול שהגדוד נותן ונתן גם לי".
את תחושותיו לאחר השחרור משירות המילואים הארוך מגדיר הרב דניאל כתחושות מעורבות, ומספר: "חזרתי בהדרגה. המעבר מהעבודה ב'שורה' עם העוצמות הגדולות אל החיים הרגילים, אל העבודה, היה לי מאוד מאוד לא פשוט. עשיתי את זה בתהליך מדורג ואיטי, אבל זה הולך איתנו. לכולנו יש איזשהו חוט של כאב שהולך איתנו וימשיך ללכת איתנו עד 120. כל פעם שאני שומע "הותר לפרסום" אני יודע בדיוק מה קורה שם, אני מרגיש צמרמורת בגוף. זה ימשיך ללוות אותנו כי אנחנו בני אדם וברוך השם שאנחנו בני אדם".
לזאת הוא מוסיף ומספר על לא מעט חיילים מהגדוד ומהגדודים המקבילים ש"עברו דברים לא פשוטים ומגיעים לחוסר תפקוד משמעותי בחיים. החטיבה ואנשי הטיפול בחללים מבקשים את ההכרה הכי פשוטה. נכון, לא היינו לוחמים עם נשק, לא ירינו ירייה אחת, אבל בעצם חווינו משהו שהוא לא נתפס בשכל וצריך לתת לזה את הדעת, לתת את ההכרה שממנה יש השלכות רבות".
את הדברים חותם הרב בקריאת קטע קצר שכתב, קטע קשה אך כזה המבטא את מורכבות התפקיד. כותרת הקטע היא 'ברכת המטפל' על בסיס ברכת אשר יצר: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצרת את כולם בחוכמה ובראת בם נקבים נקבים חלולים חלולים, וכעת מוטלים הם לפנינו נקובים נקובים, חללים חללים. גלוי וידוע לפניך שבמהרה יעלו ויבואו לפני כיסא כבודך כי בעולם הזה איננו יכולים לעמוד במחיצתם אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' מחיה כל בשר ומפליא לעשות".