באולפן ערוץ 7 מתארחת מוריה הלמן, ממחלקת קשרי הממשל בקהלת, לשיחה על ערכי המלחמה, המאבק להגנת הלוחמים ולערכים יהודיים בפרלמנט ובשדה הקרב, וגם על חולשתו של הימין האזרחי.
בראשית הדברים מספרת הלמן על אמה, הפסיכיאטרית ד"ר מרגלית בר אור, שגוייסה מיד בראשית המלחמה כמתנדבת בבסיס שורה, שם סייעה במלאכת הקודש של זיהוי אזרחי של נרצחות ממסיבת הנובה. מאותה משימה המשיכה אמה באתגר הסיוע לאזרחים רבים להנפקת רישיונות לנשיאת נשק "כדי להחזיר את הביטחון האישי בתקופה שאחרי השבעה באוקטובר", וכך היא ממשיכה למעשה עד היום כחלק משליחותה האישית.
מוריה עצמה מספרת על עשור בו עסקה בקלינאות תקשורת ובתקופה זו סייעה לילדים ומבוגרים רבים בנושאי שפה, דיבור ותקשורת. בפרוץ הקורונה חלתה באורח קשה, חוברה לחמצן ובמשך תקופה ארוכה הייתה מרותקת לבית ולא שבה לקליניקה. פגיעה קשה בריאות מנעה ממנה את יכולת הדיבור החופשי והיא חיפשה חלופה לתיעול כוחותיה דרך האצבעות והחלה להיות פעילה מאוד ברשת.
"הצטרפתי לפעילות של 'פרום הצופות', נשות המגויסים ביו"ש. עסקנו אז בסוגיה הביטחונית הכל כך מפחידה שבה מאות אלפי נשים ביו"ש נותרו בישובים שהתרוקנו מגברים שגויסו. נשארנו לשמור על הבית. אחרי השבעה באוקטובר נאבקנו להשבת הביטחון האישי, פעלנו מול פיקוד מרכז לחיזוק כיתות הכוננות של הגמ"ר, להילחם בהסתה בכפרים ועד היום אנחנו מאוד פעילות כעת סביב הקריאה להכרעה בעזה", היא מספרת.
יחד עם ארגוני נשים נוספים דרשו ביטחון לאזרחים, לתושבי העוטף וגם לבנים והגברים המגויסים. "אנחנו באות בשם הקול הנשי החזק ודורשות הכרעה במלחמה", היא אומרת ומספרת גם על פעילותה בפורום קהלת כחלק מהחיפוש אחר דרך חדשה אחרי שחלתה בקורונה. "כשברוך השם חיפשתי איך להשתלב לאט לאט בעולם כי ההחלמה היא תהליך. הצטרפתי למחלקת קשרי ממשל בקהלת, שם אנחנו עושים את החיבור בין אנשי המדיניות והמחקר אל נבחרי הציבור כדי לסייע לנבחרי הציבור שלנו להוביל מדיניות לאומית של חירויות פרט ושל גאווה לאומית ישראלית".
הלמן סבורה שציבור הימין איבד את האמון בהפגנות, במחאות ובפעילות אזרחית אקטיביסטית, בעיקר לאחר משבר ההתנתקות. התחושה במחנה הימין היא שהצבעה בקלפיות מספיקה, אך "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפקיר את הזירה הזאת. יש כוחות מאוד מאוד גדולים, חזקים, עשירים ורוויי זעם קדוש שבאים להשפיע את דברם ואנחנו חווים את זה היום, גם בכנסת שהיא לכאורה ימין מלא. הזירה האקטיביסטית נשלטת על ידי זרועות שמאל ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעזוב אותה".
בדבריה היא מדגישה את חשיבות קולן של נשים, קולה של הבינה היתרה של הנשים, דווקא הן שלפעמים סבורות שאינן מבינות בענייני ציבור ובשל כך קולן המפוכח אינו נשמע. "הבית היהודי הלאומי שלנו יושב על הכתפיים שלנו", היא אומרת.
בהמשך דבריה היא מספרת על הצורך להביע עמדה נחושה ולעיתים גם כועסת על מנת להבטיח את ביטחונם והגנתם של הלוחמים ולהבטיח שהמחיר הכבד שמשולם במלחמה משולם למען הכרעה של ממש.
עוד היא מתייחסת לקושי להכיל מציאות בה בשם התורה יש מי שאינו יוצא למלחמה, כאשר בעלה, תלמיד החכם, יצא למלחמה מיד לאחר שסיים ש"ס בסוכה, והוא אחד מרבים. "אני מבקשת לחזק את הפרלמנטרים שלנו, לא רק לעזור לקדם את הצטרפותם לאלונקה, אלא גם לעזור בניצחון על עזה. אנחנו שומעים שוב ושוב את ההתנגדות למצור על עזה בשם איזשהו מוסר שהתבלבל והפך לפרוגרס יהודי, כאשר המצב הוא הפוך לחלוטין. רק מצור על צפון הרצועה וסגירת צינור המים יסייעו להוריד את האוכלוסייה דרומה, להציל אותם מידי חמאס. בדרום הם יקבלו כל מה שהם יצטרכו, אוכל מים תרופות, ונוכל כצבא יהודי מוסרי ללחום נגד מחבלים, לנצח ולשחרר חטופים".