ברקת דגן, אם לשישה ותושבת נתיבות מאז נישואיה לפני 16 שנה, מתארת באולפן ערוץ את החיים בדרום בצל המלחמה ועל דרכה בעולם הבמה.

החיים בעיר אינם פשוטים, "לחיות בנתיבות זה לחיות בעוטף שלא מוגדר עוטף, ככה אני קוראת לזה. אנחנו מרגישים את כל המלחמה, אנחנו קרוב מאוד לעוטף, אבל לא נחשבים העוטף. אבל כל הבומים, כל האזעקות, כל מה שקורה, חווים את זה ביתר שאת".

את דרכה בעולם הבמה החלה בתיאטרון נשים, אך בהמשך בחרה לפנות לכיוון של תיאטרון פלייבק. "אמרתי, אני רוצה לאלתר, להרגיש את הקהל, אני רוצה לדעת מה מצחיק, מה פחות. זה לא אני ללמוד טקסט", היא מתארת. היוזמה להקמת תיאטרון פלייבק בנתיבות נולדה, לדבריה, מתוך צורך של קהילות מקומיות, "בבית ספר לחינוך מיוחד רצו לעשות ערב. התקשרתי לשתי החברות שלי ואמרתי, בוא נקים ביחד. זה רעיון של כולנו, תוך כדי מלחמה".

לדבריה, התיאטרון הפך לכלי חשוב במיוחד בימי המלחמה. "דווקא בדרום זה כלי מאוד טיפולי. התיאטרון זה לא סתם, זה כלי מטורף להגיע ללבבות, להגיע לכאב, לראות את זה על הבמה, לא לדבר על זה ישירות". דגן מסבירה כי במופעים, המשתתפות מספרות סיפורים אישיים, והשחקניות מאלתרות על בסיסם. כך נחשף הקהל לסיפורים אישיים.

אחת ההופעות שלה ערכה דגן בפני נשות נצרים, במלאת 20 שנה לגירוש. "לפגוש את נשות נצרים זה היה וואו. לפגוש עוצמה, מתחת לכל הכאב והקרע, ראינו אחדות, מסירות נפש, עוצמה נשית". היא מוסיפה כי תפקידה המרכזי על הבמה הוא להצחיק, "זה השליחות שהשם נתן לי, זה הכלי שלי. אני לא עושה את זה מכוון, זה פשוט יוצא".

גם מלחמת "חרבות ברזל" השפיעה על חיי המשפחה. "בשבעה באוקטובר התארחנו אצל חמותי בבאר שבע. היינו שם שבועיים, אחר כך היינו מפונים לירוחם, ובעלי חזר הביתה כי הוא עובד חיוני. אחרי חודש החלטנו לחזור לנתיבות, וזה היה הדבר הכי טוב שעשינו. יש משהו בבית, שהוא עולם אחר". לדבריה, למרות הקושי והאזעקות, לא עלה על דעתם לעזוב את העיר.

במופעים האחרונים, סיפורים רבים עסקו במלחמה. "אני לא יכולה לספר דברים ספציפיים, כי זה נורא אינטימי, אבל הרבה פעמים אישה שעברה חוויה בבית, פתאום מספרת משהו שנצרב אצלה ואצל הילדים". על הבמה, כשהיא רואה את זה מזווית אחרת, היא מגלה איזה גיבורה היא הייתה.

העיסוק בחוויות אישיות, גם קשות, מעניק לקהל תחושת תיקוף והעצמה. "הרבה פעמים מופיעות עם נשים שיש להן ילדים בחינוך מיוחד. אני בעצמי יש לי ילד בחינוך מיוחד, וזו התמודדות אחרת, זה גורם לאחרות להסתכל אחרת על הקושי שלהן".

את הראיון היא מסכמת במסר ברור, "נשים זה כוח, זה עוצמה, זה וואו. אין לי מילה אחרת. נשים זה חיבור, זה כיף".