שגית כהן מתארחת באולפן ערוץ 7 לראיון על החזרה בתשובה הלא שגרתית שלה, שהחלה דווקא מצד בעלה ששירת כטייס בחיל האוויר.
"נולדתי למשפחה שבאופן מפתיע הייתה ברוכת ילדים - שמונה ילדים - משפחה לא דתית. ההורים שלי שמרו על כמה דברים בסיסיים של יהדות, בפסח לא אוכלים חמץ, ביום כיפור צמים. זה בגדול הייתה המסגרת", סיפרה.
"מאז שאני זוכרת את עצמי בגיל צעיר, מאוד מאוד אהבתי את הקדוש ברוך הוא, אבל אהבתי אותו בדרכי שלי. בלילה הייתי אומרת קריאת שמע על המיטה - זה סבא שלי זיכרונו לברכה לימד אותי - ואז אני מדברת עם השם. פשוט מבקשת ממנו את כל מה שאני רוצה. זה היה החיבור".
כהן סיפרה כי בגיל 18 הפכה לבת זוגו של מי שלימים יהיה בעלה. "אנחנו מכירים כבר מכיתה ז', אבל בגיל 18 אנחנו נהיים זוג. אני מתגייסת לצבא, בעלי מסיים קורס טיס. אנחנו מתחתנים בגיל 26 וחצי".
לדבריה, אחרי לידת בתם הראשונה, "הזוגיות שלנו עולה על שרטון, ואנחנו עוברים איזשהו משבר מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד מטלטל. ממש ברמה שאנחנו שוקלים לסיים את הקשר בינינו".
כהן מתארת את חיי הנדודים: "אנחנו מהרגע שאנחנו מתחתנים מתחילים לנדוד מבסיס לבסיס. עברנו חמישה בסיסים ביחד. כל כמה שנים, בהתאם לתפקיד שלו, אנחנו עוברים דירה. ואני אחריו. בהכשרה שלי אני עורכת דין, אבל אני פשוט אחריו. לא מחפשת עבודה, לא מתעסקת בכלל בעיסוק שלי - בגדול מתמסרת לגמרי לבית ולבנות שנולדות עם השנים".
בזמן המשבר, היא מספרת, בעלה החל בחיפוש רוחני: "בעלי מתחיל לשאול את עצמו כל מיני שאלות - למה בכלל אני צריך להיות בצבא? למה בכלל אני צריך לגור בארץ ישראל? הרבה יותר נוח לגור באמריקה, באוסטרליה. והוא מתחיל לחפש את עצמו. ולמזלנו הטוב, בחיפושים שלו הוא בסייעתא דשמיא הוא נופל לידיים של מטפל שהוא שומר תורה ומצוות, והוא גם מטפל לפי התורה. והוא בעצם יוצא איתו למסע הזה וביחד לאט לאט הוא מתחיל לקבל את התשובות שלו מהתורה".
באותו שלב, מספרת כהן, היא עצמה התקשתה עם השינוי: "לי עולה התנגדות מטורפת. אני הילדה שכל החיים שלה מאוד אהבה את השם, וגם היו לי המון מריבות עם בעלי על הנושאים האלה - איזה אוכל כן מכניסים לבית ואיזה לא. בעצם אני פה מגלה שמישהו מכתיב לי מה אני צריכה לעשות עכשיו. זה מאוד לא פשוט לי. מאוד מאוד קשה לי. אני עושה את זה עקב בצד אגודל".
עם הזמן, הזוגיות השתפרה: "בעלי למזלי הטוב לא לוחץ עליי. הוא מתקדם לאט לאט בצעדים. הוא שם כיפה, אני עדיין עם ג'ינס וטישרט... ואז הזוגיות שלנו ברוך השם מתחילה מאוד מאוד להשתפר ואני מתחילה לראות שהדבר הזה הוא נעים וטוב ואנחנו מתחילים בעצם איזשהו מסע - שהוא תמיד כמה צעדים לפניי".
כהן ממשיכה ומתארת: "אני עשר שנים בתשובה, עדיין נראית כמו שנראיתי קודם - ג'ינס וטישרט, שומרת שבת, שומרת כשרות, טהרת המשפחה, כל מה שצריך. אבל מבחינה חיצונית אני עדיין לא מקבלת על עצמי את העול הזה".
בהמשך הגיעה נקודת מפנה: "אני נוסעת פעם ראשונה לאומן... אני שם, אני לא מאמינה שזאת אני. מה אני מחפשת שם? ואני חוזרת משם עם איזושהי הבנה שאני לא רוצה ללבוש יותר ג'ינס. קמה בבוקר, אורזת את הג'ינסים שלי, הכי פשוטה, הכי טבעית כביכול, ואני בוחרת להתחיל ללכת רק עם חצאיות".
בהמשך חייה היא מספרת על רגע אישי טעון: "אני מוצאת את עצמי עושה הסכם עם הקדוש ברוך הוא - שאם ה-MRI של אחותי יוצא תקין, אני מחסה את הראש. ה-MRI יוצא תקין... בסופו של דבר, סוף של הסיפור - היא שאחותי נפטרה, אבל באותו שלב אני לקחתי את עצמי לכסות את הראש, ואחותי כזה בבדיחות אומרת לי: אני שמחה שאת מתקדמת על חשבוני".
כהן מתארת את חיי המשפחה בבסיס חיל האוויר: "יש בתוך הבסיס מספר מסוים של משפחות, אולי אחוז אחד מתוכם הם אנשים שומרי תורה ומצוות. הם נהיים ממש קהילה תומכת שלנו... אבל מצד שני, אנחנו ממש ממש מיעוט. הבנות שלנו רואות שכל הילדים הולכים בשבת לבריכה ונוסעים לים, והן לא יכולות. בדיעבד זה דווקא מאוד חיזק אותנו, כי זה גרם לנו להתכנס פנימה לתוך הבית שלנו... כל דבר אנחנו מרגישים שאנחנו בוחרים, וגם הן מרגישות איזושהי ייחודיות ושליחות".
בסיום הראיון שיתפה שגית את התובנה המרכזית של חייה: "בתוך החושך הכי גדול יש את האור הכי גבוה. וכל משבר שהשם מזמן לנו, כל ניסיון שהוא מזמן לנו - המטרה שלו בסך הכול זה שנגדל ושנשמח ושנצמח. חזרה בתשובה זה המון רצון שלך, אבל אתה גם באמת מרגיש את הליווי של הקדוש ברוך הוא בכל צעד. לבד אתה לא יכול לעשות אותו... כיום אני עובדת עם נשים ועם זוגות במצבי משבר, ואני אומרת לעצמי - ודאי שיש מוצא. זה לא קורה ביום, וזה לא קורה ביומיים, אבל זה תהליך ששווה כל דקה".