הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול בתל אביב ואביו של סרן אמיתי גרנות ז"ל שנפל בלבנון, התייחס בראיון ל"כאן מורשת" למחאה שנשמעה בכיכר החטופים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעת נאומו של שליח נשיא ארה"ב, סטיב וויטקוף.
"היו שם אלף, אולי שלושת אלפים אנשים, ששרקו בוז לראש הממשלה, ואחר כך מחאו כפיים כשהוזכר ארדואן - רוצח עם", אמר. "אנשים חולים מאוד. הלכתי הביתה - לא יכולתי להישאר שם יותר. מחלת השנאה והכעס השתלטה עליהם, והם איבדו כל רגל של ממלכתיות".
לדבריו, אין מדובר ברוב הציבור אלא במיעוט קיצוני, "מותר להתנגד, מותר לבקר - אבל חובה לדעת גם להגיד תודה כשנעשה דבר טוב. אחרת אנחנו מאבדים את הלב של העם".
לדבריו, עצם הנוכחות של דתיים בכיכר היא אמירה חשובה: "אם לא נהיה שם, מישהו אחר ינהל את השיח. גם במלחמת האחדות יש פצועים - אבל זו מלחמה ששווה להילחם בה".
בהמשך דבריו התייחס לחזרת החטופים ולהתמודדות הלאומית עם רגעים של כאב ושמחה: "הגענו לרגע הזה עם ראש מורם. אחרי שהבאסנו את אויבינו, אחרי שחיילים מסרו את נפשם. הגיע הזמן להרים את הראש, להודות - לממשלה, לחיילים, ולכל מי שפעל למען זה".
הרב גרנות קרא להפסיק את השיח הציני: "גם מי שלא תמך במטה, גם מי שלא אהד את המאבק, צריך לדעת להכיר בטוב. כולנו חלק מאותו עם. גאולה - פירושה לצאת מהשבי אל האור".
בנוגע למחלוקות הפנימיות אמר: "אסור להחרים את הזירות הציבוריות. אם נוותר עליהן, מישהו אחר יתפוס את מקומן. צריך לבוא, לדבר, לחבק - גם אם כואב. יש אנשים שמחלת השנאה מנהלת אותם, אבל רוב העם רוצה טוב. איתם צריך לדבר".
על היחס בין שמחה לאבל הוסיף: "לב יהודי יודע להכיל גם שמחה וגם כאב. כשיש הישגים - צריך לשמוח עד הסוף. וכשיש אבל - לכאוב עד הסוף. זה לא מבטל זה את זה, אלא משלים. אנחנו עם שיודע לבכות ולרקוד באותו לב".
את דבריו סיים במסר מאחד: "בשבעה באוקטובר נלחמנו יחד בלי הבדל. כך גם בשיקום - כולנו צריכים להילחם יחד על תיקון, על בנייה, על אהבה. לא כולם צריכים לחשוב אותו דבר - אבל כולם חייבים להישאר יחד".