לקראת יום זכויות הילד שיחול מחר (חמישי) שוחחנו עם פסיכולוג הילדים הקליני יואב רודניקי, איש 'מאוחדת', הטוען כי ילדי הדור הנוכחי מאבדים את זכותם הבסיסית להיות ילדים בשל המציאות המורכבת בה הם חיים ועל רקע הטכנולוגיה החודרת לחיי כולנו.
בדבריו מדייק רודניקי ואומר כי לנוכח שני ממדים שבתוכם אנחנו חיים האפשרויות של הילד להיות ילד השתנו ולפעמים הן נפגעות.
הממד האחד אליו מתייחס רודניקי הוא ממד המציאות הקשה שכולנו חווים בשנים האחרונות, והממד האחר הוא הממד הטכנולוגי-וירטואלי.
את הממד הראשון מכנה רודניקי "ממד האסונות הסביבתיים", ובו הוא כולל את הקורונה ואת המלחמה שטרם הסתיימה. שתי דרמות אלה משפיעות על הילדים בישראל ואת ההשפעה הזו ניתן לפגוש גם בטיפולים ומפגשים בקליניקות.
"אנחנו רואים הרבה ילדים שכבר נגמלו מהרטבה חוזרים להרטיב, ילדים הרבה יותר עצבניים, יש הרבה תלונות על התקפי זעם, חרדות קשות, ילדים שלא הולכים לבד לבתי הספר, ילדים מצטיינים שפתאום מתקשים ללמוד וילדים שהיו חברותיים ללא חברים", הוא אומר ומציין כי לאחר תקופת חירום מגיע גל פניות משמעותי לקליניקות השונות.
"אחרי תקופת הקורונה פנו אלינו בעקבות הפרעות אכילה, נשירה מבית הספר בעקבות ההתרגלות ללמוד מהבית ועוד. המיומנות החברתית היא סוג של כושר וניתן לפתח אותה כשמשתמשים בה", אומר רודניקי ומסביר כי בתקופת הישיבה בבית והלימודים בזום איבדו ילדים רבים את השימוש בשריר החברתי והלימודי, והדברים באו לידי ביטוי בתקופה שלאחר מכן.
תשומת הלב לשינויים הגיעה כאשר הורים החלו להתעמת עם הילדים בעקבות השינויים הללו, והתברר להם שלא מדובר בעצלנות או בהרגל אלא בתופעה פסיכולוגית.
הוא מציין כי אצל רבים מילדי כיתות א' ו-ב' שלמדו בזום או בקפסולות התברר כי חסרים כישורי לימוד בכיתה, "לא יודעים מה הם אמורים לעשות בכיתה. כשאני בבית אני יכול לכבות את המצלמה, לקחת משהו לאכול וכו'", הוא אומר ומציין כי ההחלטה לאפשר לילדים לסגור את מצלמת הזום בשיעורים הייתה נכונה, על אף המחיר שהיא גובה: "ההחלטה לא לחייב פתיחת מצלמה הייתה נכונה, כי לא תמיד לילד הייתה פרטיות, לא לכל ילד יש סביבה מוגנת ומסודרת שהוא רוצה שהחברים והמורים ייראו, ולפעמים מדובר בסביבה שיש בה עוד אנשים. התירו זאת אבל לא הבינו עד כמה זה פוגע בילדים".
הממד הנוסף הפוגע ביכולת להיות ילד הוא הממד הטכנולוגי, והוא מרחיב: "כשהייתי ילד לא היה לנו טלפון ולא הייתה מדיה חברתית. היו אקטים חברתיים במגרשים ובתנועות הנוער. המדיה החברתית הוירטואלית לא הייתה קיימת. כיום קיימת היכולת לשוטט ברשתות במשך שעות, לחוש כאילו אני עם חברים כשבעצם אני לבד, כי אני לא יודע מי מאחורי הפוסטים ומי מתכתב איתי וכך אני לא מגלה עניין אמיתי במשהו".
הוא מדגיש את הפער בין שידורי טלוויזיה לרשתות החברתיות כשעיקרו הוא בפיקוח היחסי הקיים סביב המסרים העוברים בטלוויזיה. הסינון המינימאלי הזה אינו קיים ברשתות החברתיות, מה שמקשה על הבדלה בין אמת לשקר, בין דברי חוכמה להמצאות. עם זאת הוא מעיר כי גם בטלוויזיה קיימת התמודדות כאשר כיום התכנים כולם זמינים לאורך היום כולו ואין הגדרת זמנים ותכנים לפלחי גיל שונים.
המענה הנדרש מול אתגרי הדור הצעיר הנוכחי הוא חזרת ההורים לתפקידם, ורודניקי מפרט: "יש לנו כהורים חובה לראות איך מתאימים את ההורות שלנו לסיטואציה. הדרמות שעברנו עברו גם על ההורים שהתקשו לתפקד. ראינו שלא כל הילדים הגיבו בבעיות של חרדה ודיכאון. מי שלא הגיב כך היו מי שהסביבה ההורית שלו יצרה המשכיות בתוך הבלאגן העולמי הזה ונתנה לו תחושה של פיקוח על תכנים".
"יש להורים שני תפקידים, לשמש מקום בטוח אליו הילד חוזר אחרי שהוא תר בעולם, והתפקיד השני הוא להיות בסיס בטוח שבו הילד יקבל מרגוע כשהוא נסער. על זה אנחנו עובדים הרבה עם ההורים, מסבירים להם שהסימפטומים הם נורמאליים למצב לא נורמאלי, וכשההורה מבין את זה הוא מתחיל לחזור על עצמו וחוזר להיות הכתובת עבור הילד. כשהמסר הזה עובר בשלווה הרבה מערכות נרגעות".