חטיבת החשמונאים מציינת שנה להיווסדה ומחר (ראשון) היא פותחת מחזור גיוס נוסף.
רס"ל אלחנן וסרמן, ראש מדור גיוס בחטיבה, שוחח עם ערוץ 7 והסביר כיצד הופך חזון של שילוב חרדים למציאות מבצעית, ובעיקר מה גורם לבחור ישיבה לעזוב את הסטנדר ולהחזיק בנשק.
עבור וסרמן, הגיוס הנוכחי אינו עוד סימון וי בלוח השנה הצה"לי, אלא הוכחה לכך שהזרעים שנזרעו לפני שנה מצמיחים שורשים משמעותיים. אם בתחילת הדרך החטיבה נתפסה כמיזם ניסיוני, כיום הטון שונה לחלוטין. "אנחנו לא בגיוס ראשון או שני - אלא כבר מציאות מוצלחת", הוא אומר.
האופטימיות של וסרמן אינה מסמאת את עיניו מלראות את המורכבות החברתית האדירה המלווה כל מתגייס. הוא מתאר מציאות שבה הרצון לשרת קיים, ואף מתגבר, אך הוא כרוך במחירים אישיים וקהילתיים כבדים. "יש היענות, אנשים מאוד רוצים, מאוד מתעניינים", הוא מעיד, אך מיד מסייג וחושף את הקושי: "חלקם עדיין מפחדים מההשלכות של הצעד שלהם".
הפחד הזה אינו נובע מהשירות הצבאי עצמו או מהסכנות בשדה הקרב, אלא מהחזית השנייה שבה נלחמים החיילים הללו - החזית החברתית, הבית, הקהילה והשידוכים. וסרמן מבין שהגיוס לחטיבה חרדית אינו אירוע נקודתי, אלא תהליך הבשלה ארוך טווח. "חבר'ה שהתעניינו במחזור הראשון, מתגייסים עכשיו, וחבר'ה שמתעניינים בכל שאר הזמן מתכננים גם להתגייס", הוא מסביר.
לדעתו הגישה הזו, של סבלנות ואורך רוח, היא המפתח לפיצוח האתגר. בניגוד לפתרונות קסם שמחפשים בדרגים הפוליטיים, בשטח מבינים שההכלה היא המפתח לבניית האמון.
אחד המדדים המרתקים לשינוי שמתחולל הוא הדינמיקה של הגיוס. וסרמן מתאר מהפך של ממש בדרך שבה מגיעים הצעירים אל שערי החטיבה. אם בימים הראשונים נדרש מאמץ אקטיבי של שכנוע, כמעט "חיזור" אחרי כל מועמד, הרי שהיום התמונה מתהפכת. "במחזור הראשון, ממש היינו צריכים לעבוד על כל אחד ואחד מהם" לעומת זאת, כיום המגייסים הטובים ביותר הם החיילים שכבר משרתים. "היום, האנשים שמגיעים רואים את החברים שלהם שמשרתים שם, ורוצים להגיע אלינו מעצמם". אפקט "חבר מביא חבר" פועל כאן בעוצמה, כאשר המראה של חייל חרדי ששומר על אורח חייו וזהותו בתוך המערכת הצבאית הוא ההוכחה הטובה ביותר להיתכנות המהלך.
יתרה מכך, וסרמן מצביע על ניצנים של שינוי גם בדרג ההנהגה הרבנית, ומציין כי "גם ראשי ישיבות חרדיות מסוימות תומכים ושולחים את האנשים שלהם".
אז מה בעצם מחפש הצעיר החרדי שמחליט, למרות הכל, להתגייס? התשובה של וסרמן נוגעת בנקודה רגישה מאוד ביחסי צבא-חברה. החיילים הללו לא מחפשים רק מסגרת שתכיל אותם, אלא משמעות ושייכות. הם לא רוצים להיות "עלה תאנה" או סטטיסטיקה בגרף הגיוס. "המקום הזה מהווה עבורם בית, שהם מאוד אוהבים אותו". הוא מדגיש את ההבדל בין חטיבת החשמונאים למסגרות אחרות שאולי נתפסות כפתרונות בדיעבד.
וסרמן נשאל אם הוא יכול לאפיין את ה-DNA של הלוחם בחטיבת החשמונאים ומזכיר את המינוח הצבאי חפ"ש (חייל פשוט) המתאר בדרך כלל לוחם מן השורה, שאין לו תפקיד פיקודי או ייחודי. אצל וסרמן, המושג הזה פשוט לא קיים. "בחטיבה שלנו אין חפ"שים", הוא קובע נחרצות. ההסבר לכך טמון בבחירה האישית שעשה כל חייל וחייל. "כל חייל, גם אם הוא לא בעל תפקיד פיקודי עושה צעד מאוד משמעותית. החיילים מגדילים ראש, מאוד ממוקדי משימה באופן שלא רואים במקומות אחרים".