מותם של שני תינוקות במעון בירושלים עורר דיון ציבורי נרחב, וד"ר אריה בכרך קורא לבחון את הפרשה ממספר היבטים שונים. לדבריו, מדובר באירוע מחריד המחייב רגישות, זהירות ואחריות ציבורית.
בכרך מציין כי החלטת בית המשפט העליון למנוע את נתיחת הגופות הייתה, לשיטתו, החלטה נכונה, נבונה ובמקומה. עם זאת, הוא מותח ביקורת חריפה על ההחלטה השיפוטית הראשונית שאפשרה את הנתיחה, וטוען כי עצם ההחלטה והנימוקים שנלוו אליה מעוררים ספק כבד באשר לשיקול הדעת שהופעל.
לדבריו, על פי הערכות מקצועיות, אין כל אינדיקציה לכך שהתינוקות נרצחו. האפשרות הסבירה יותר, לשיטתו, היא רשלנות, בין אם בשימוש בלתי מושכל בחומרי חיטוי, באמצעי חימום או באמצעים אחרים.
במצב כזה, הוא טוען, נתיחת הגופות אינה מוסיפה דבר לבריאות הציבור, אלא רק מעמיקה מחלוקת ופוגעת ברגשות הציבור הדתי.
הוא מוסיף כי ההחלטה לנתיחה שיקפה, לדעתו, חוסר רגישות וחוסר הבנה של אורח חייהם ואמונתם של שומרי תורה ומצוות. אולם לדבריו, ההיבט הקשה ביותר בפרשה אינו מצוי דווקא במערכת המשפט, אלא בתגובות הפוליטיות המיידיות שבאו לאחר האסון.
לדבריו, ראשי המגזר החרדי מיהרו לטעון כי הפסקת התמיכה הממשלתית במעונות היום היא שגרמה, לכאורה, למות התינוקות. בכרך מתייחס בהקשר זה לדברי יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שאמר כי "אף אחד לא יוכל לומר ידיי לא שפכו את הדם הזה".
בכרך דוחה טענה זו מכל וכל, וטוען כי אין כל קשר בין תקצוב המעונות לבין מות התינוקות. לדבריו, גם הורי התינוקות עצמם הבהירו כי הכסף אינו גורם כלשהו בנסיבות המוות.
בהמשך הוא משווה את תגובת ההנהגה החרדית לתגובות שנשמעות, לדבריו, במקרים של אלימות בחברה הערבית, שבהם מופנית האשמה כלפי גורמים חיצוניים. הוא מזכיר בהקשר זה האשמות המופנות כלפי איתמר בן גביר, כלפי בנימין נתניהו וכלפי המשטרה, תוך הימנעות מהתמודדות עם בעיות פנימיות.
לדבריו, גם בפרשה זו הופנתה האשמה כלפי התקצוב, בעוד סוגיות של פיקוח פנימי ואחריות מקצועית נדחקו הצידה. בכרך סבור כי על נבחרי הציבור ללמוד מן האירוע ולהפגין זהירות ואחריות בדבריהם, במיוחד בשעות קשות של אבל ואובדן.
את דבריו מסיים בכרך בהבעת תנחומים למשפחות התינוקות, ואומר כי הציבור כולו שותף לכאבם: המקום ינחם את הורי הילדים ואת בני משפחותיהם.