הרדיפה הפוליטית הבלתי־נלאית שמנהלת, לטענת ד"ר אריה בכרך, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, מעוררת לדבריו סימני שאלה באשר לכשירותה המקורית לתפקיד.
לשיטתו, מדובר במהלך שמונע מנקמנות אישית ומציב את התנהלותה באור בעייתי במיוחד. עם זאת, בכרך מדגיש כי הבעיה החמורה יותר אינה נעצרת ב"יועמ"שית לשעבר" כפי שמכנה אותה בכרך. לדבריו, עצם הירתמותו של בית המשפט העליון, באמצעות קבלת העתירה לדיון, מהווה כשל מוסדי עמוק. לטענתו, ללא קשר לתוצאת פסק הדין, העובדה שהעתירה לא נדחתה על הסף מהווה אות קלון למוסד עצמו.
בכרך רואה בכך ציון דרך נוסף במה שהוא מגדיר כהידרדרות מוסרית מתמשכת של הנהגת מערכת המשפט. לדבריו, נוצר מצב שבו הרשות המבצעת מתקשה לממש את השליחות שהטיל עליה הציבור, בשל התערבות שיפוטית מתמשכת המונעת ממנה לפעול.
לדבריו, במציאות שנוצרה, נשללת מהממשלה הנבחרת היכולת ליישם מדיניות, אלא אם תבחר לעמוד בעימות חזיתי מול פסיקות בג"ץ. הוא טוען כי על הממשלה לצאת במסע הסברה ציבורי רחב נגד ניסיונות של גורמים פוליטיים ותקשורתיים להשפיע על רצון הבוחר.
במקביל, בכרך קורא להקמת מנגנון ביקורת על פעולות שופטי בית המשפט העליון. לשיטתו, לא ייתכן מצב שבו פסקי דין אינם נתונים לביקורת כלשהי, או שנימוקי פסק הדין ניתנים במועד מאוחר יותר. לדבריו, פסק דין מחייב חייב לכלול נימוקים מיידיים, שכן פסיקות שיפוטיות אינן אמת מוחלטת שאינה ניתנת לערעור ציבורי.
בטורו מותח בכרך ביקורת גם על נשיא המדינה יצחק הרצוג, וטוען כי התבטאויותיו הפומביות בדבר חשש לפגיעה בדמוקרטיה אינן משכנעות, במיוחד נוכח שתיקתו, לטענתו, מול קריאות לסרבנות מצד גורמים המזוהים עם מחאות פוליטיות.
לדבריו, אמירות חריפות וברורות בנושאים אלו חייבות להישמע מצד נבחרי הציבור המייצגים את רוב הציבור בישראל. הוא מוסיף כי גם כלי התקשורת, שלטענתו פועלים בכספי ציבור ופוגעים באמון הציבורי, מחויבים לעבור תהליך תיקון עמוק וללא מורא.
בכרך מסכם כי צעדים אלו נדרשים, לדבריו, כדי למנוע הידרדרות למה שהוא מגדיר כקץ הדמוקרטיה האמיתי, כזה שאינו נובע מהרשות המבצעת - אלא ממוסדות שאינם נתונים לפיקוח ציבורי מספק.