נחמה אורבך, אלמנתו של רס"ן (במיל') איתן ז"ל, ה"מ"פ של החוות" בבקעה, סיפרה בכנס ההוקרה לחוות של מועצת בנימין, איגוד החוות וערוץ 7 כיצד בעלה לקח אחריות במקום שלא היה מי שייקח.
זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, נקרא איתן לעזור בשמירה זמנית על חווה בבקעה, אך משם החל מסע אישי שנמשך שנתיים ושלושה חודשים. הוא גייס מתנדבים, מילואימניקים ובנה תשתית ביטחונית שהפכה למודל, "כל החוות קיבלו מילואימניקים, קיבלו מתנדבים, בנים ובנות ששמרו באמת על הכל, וזה עד היום נמשך".
"ידענו שלפעמים הוא שמר בשלוש חוות בלילה אחד", סיפרה נחמה. "המרחק בין חווה לחווה לפעמים הוא שעה נסיעה, אבל זה היה היעד וזה מה שהוא עושה. ואז הוא היה חוזר הביתה, עובד כל היום, וחוזר חלילה. שנתיים ושלושה חודשים באותה צורה. זה פשוט מילא אותו באנרגיות".
לדבריה, איתן פעל מתוך בעירה אידיאולוגית: "הוא לא היה צריך לישון. הוא היה צריך את החיבור לאידיאל המדהים הזה, וזה פשוט נתן לו מלא כוחות".
ההתמודדות עם האובדן היא יומיומית, אך נחמה מוצאת נחמה בעובדה שחייו של איתן הוקדשו למשהו גדול ומשמעותי. המורשת של איתן ממשיכה להישמר. "יש לי בן שכל פעם שהוא מגיע הביתה הוא הולך לשמור. זה ברור, זה חלק מהאירוע. הילדים מבינים שאבא שלהם היה חלק ממשהו כל כך גדול".
אורבך רואה את ההתיישבות בחוות כחלק ממערכה כלל-ארצית. "גם שם צריך חוות וגם שם צריך יהודים. יש מקומות שהרוב היהודי הוא בסימן שאלה מאוד גדול. יש לאן ללכת - מקריית שמונה ועד לערים המעורבות. בחוות שבין לבין יש לנו המון מה לעשות".
בסיום דבריה, היא קראה לאחדות לאומית: "התפילה שלי היא שכל העם, על חלקיו ועל הקצוות שבו, יבין שאלו לא נושאי דגל של צד אחד. הם כאן כדי שאנחנו נוכל לנסוע בכבישי הארץ".