אפרת רבינוביץ', בתו של הרב שמואל אליהו, מנהלת את בית הדין המיוחד שהקים הרב לטיפול בתלונות על פגיעות מיניות, מספרת בראיון לערוץ 7 על האתגר בתפקיד ועל ההתמודדות עם פניות מורכבות המגיעות לבית הדין.
רבינוביץ' מתארת את ילדותה כבת שישית מתוך שבעה ילדים במשפחת הרב והרבנית אליהו, שגדלו בכיכר המגינים בעיר העתיקה בצפת. כבר בילדותה נחשפה לאנשים רבים שהגיעו לבית אביה עם מצוקות שונות.
לדבריה, כבר אז הרגישה רצון לעסוק בעזרה לזולת. היא מספרת כי כאשר נשאלה במה תרצה לעסוק השיבה, "להמשיך את מה שהורים שלי עושים". בהמשך פנתה ללימודי עבודה סוציאלית ועבדה בירושלים ובבית אל כעובדת קהילתית.
בהמשך הצטרפה לבית הדין שהקים אביה וסייעה בניהולו ובארגונו. אחיה, השר עמיחי, פנה אליה ואמר כי בית הדין מקבל פניות רבות ו"צריך עזרה. את עובדת סוציאלית, אז בואי, תיכנסי".
רבינוביץ' מציינת כי הצבת אישה בתפקיד המרכז את הפניות נועדה לאפשר לנשים להרגיש נוח יותר לשתף. עם זאת היא מוסיפה כי גם גברים רבים פונים, ואומרת: "אנחנו יודעים שיש הרבה פגיעות אצל גברים".
לדבריה, לעיתים הפונים מגיעים רק כדי לחלוק את הכאב שנותר שנים לאחר האירוע. במקרים אחרים מדובר בשאלות מורכבות בעלות השלכות הלכתיות ומשפחתיות, והיא אומרת כי "אלה שאלות מאוד קשות".
עוד היא מציינת כי חלק גדול מהפניות מגיע מהמגזר החרדי, לצד פניות מהציונות הדתית ומדתל"שים. לדבריה, המפגש עם בית הדין עשוי להשיב אמון ברבנים ובעולם התורה.
רבינוביץ' מספרת כי במסגרת השיחות עם נפגעים מדגיש הרב אליהו את העמדה הערכית של בית הדין, ואומר לנפגע או לנפגעת כי "חשוב לנו שתדעו שה' כואב את מה שקרה. זה לא שה' איפשר לו לעשות את זה, אלא שיש לאנשים בחירה וה' רואה בזה רצח כפי שהתורה מכנה זאת. ככה אנחנו רואים את הדברים וה' דואג שהפוגע ישלם מחיר על המעדים האלה, על הסבל שאתה סובל. האמירות הללו מחזירות אמון".
בהמשך היא מתארת את ההשלכות הנפשיות הקשות של הפגיעות ואת תחושת העוול כאשר הפוגע ממשיך בחייו כרגיל. לדבריה, רבות מהנפגעות מבקשות בראש ובראשונה צדק והבטחה שהפוגע לא ימשיך לפגוע באחרים.
במקרים של פגיעה בתוך המשפחה רבות מהנפגעות מבקשות שהפוגע לא יופיע לאירועים משפחתיים כי הן לא יכולות לפגוש בו ואינן רוצות להגיע למצב בו הן גם משלמות מחיר של ניתוק מהמשפחה, אלא שהוא יהיה זה שינותק מהמשפחה. במקרים אחרים הנפגעות מבקשות שהפוגע לא יהיה חזן או תוקע בשופר, כי משמעות הדברים היא שהיא עצמה לא תוכל להגיע לבית הכנסת. למכלול הבקשות מתייחס בית הדין, גם למסוכנותו של הפוגע, גם לפיצוי לנפגעת וגם לתחושת המוגנות שלה.
היא מציינת כי במקרים רבים הפוגעים משתפים פעולה עם ההליך בבית הדין. לדבריה, "הם מגיעים לבית הדין וחלקם מודים במעשים. במשטרה זה הפוך. 90% מהתיקים נסגרים כי אין יכולת להרשיע כי אין עדים ואין ראיות".
בהתייחס לביקורת שלפיה בית הדין מחליף את ההליך הפלילי היא אומרת כי הבחירה כיצד לפעול נתונה לנפגעות עצמן. "בהרבה מקרים הן לא רוצות שהפוגע יישב בכלא, אם זה אב, אח או גיס, או שהן לא רוצות לעבור את התהליך הפלילי, או שיש התיישנות, או שאין ראיות והן יודעות שהתיק ייסגר, וכדי שלא להגיע למצב שבו הן יחשבו לשקרניות הן מעדיפות שלא להתחיל בתהליך. בית הדין נכנס לוואקום שבו לא היה פתרון מצד הרשויות".
עוד היא מספרת כי במקרים מסוימים בית הדין דווקא מפציר בנפגעות להגיש תלונה במשטרה ואף מלווה אותן בתהליך. עם זאת היא מדגישה כי ההחלטה הסופית נתונה בידי המתלוננת בלבד.
ישנם מקרים בהם המשטרה היא זו שפונה לבית הדין, לעיתים כאשר ישנם נפגעים רבים המסרבים לתת עדות מחשש שמדובר בלשון הרע או ב"דין מוסר" ובית הדין מתבקש לסייע למשטרה.
לסיום היא מתייחסת גם לקושי האישי של אביה כאשר הוא נדרש לעסוק בפרשיות מורכבות שבהן מעורבים אנשי ציבור. במקרה של הרב עזרא שיינברג, היא מספרת על הפעילות של אביה בנושא: "בשבוע ראינו איך השערות שלו מלבינות. זה היה כאב לב גדול".
"אבל מצד שני", היא ממשיכה, "יש ימים שהוא מסיים את דיוני בית הדין ואומר 'נבראתי רק בשביל היום הזה. היה כדאי'. הוא אומר שאם אנחנו נטאטא מתחת השטיח המשיח לא יבוא. צריך שהארץ לא תהיה מלאה זימה כדי שנצעד את הצעד הבא לגאולה השלמה, וזה מה שנותן את הכוח".