עו"ד רן בר-יושפט, ששירת יותר מ-400 ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה, התארח באולפן ערוץ 7 וסיפר על המחיר האישי של השירות הממושך, על חייו שנעצרו מאז השבעה באוקטובר ועל האתגר ההסברתי של ישראל בעולם.
"התחתנתי ביום הרביעי למלחמה", פותח בר-יושפט בסיפורו האישי. "תכננו להתחתן ב-11 באוקטובר 2023. בשבעה באוקטובר, כמו ישראלים רבים אחרים, ירדתי לדרום. במוצאי השבת של שמחת תורה התקשרתי לארוסתי ושאלתי אותה: 'מה עושים? מתחתנים? דוחים?'. היא אמרה לי: 'אנחנו ממשיכים'. יצאתי מהבסיס לחתונה קטנה. המשפחה שלה, שהיא עולה חדשה מארה"ב, לא הייתה שם. למחרת כבר חזרתי לצבא".
המסירות הזו נמשכה גם ברגעים האישיים ביותר. "הבן שלנו נולד כשהייתי בציר נצרים. השארתי את הרכב על הגבול, שיירה צבאית הקפיצה אותי, הגעתי ללידה ולברית - וחזרתי לעזה. אשתי היא הגיבורה האמיתית. העורף הוא זה שמאפשר לנו לנצח, ובלי התמיכה שלה זה פשוט לא היה קורה. אני מעריץ את העוצמה שלה".
למרות המראות הקשים בעזה, בר-יושפט מפתיע כשהוא מתייחס למצבו הנפשי: "השנה לפני המלחמה הייתה לי הרבה יותר קשה. בגלל הרפורמה המשפטית, ובתור מי שהיה סמנכ"ל פורום קהלת כעשור, זה היה הרבה יותר מאתגר. חוויתי חוויות קשות מאוד במלחמה ואיבדתי בה חברים - אבל השנה שלפני המלחמה היתה קשה יותר".
כמי ששימש כסמנכ"ל פורום קהלת במשך עשור, בר-יושפט חווה על בשרו את עוצמת המחאה. הוא מתאר מציאות של רדיפה אישית שהגיעה עד לתורמי המכון. "עשו את המוות לתורם הראשי של קהלת במשך חודשים. רדפו אחריו לבת מצווה של הנכד שלו, לבית הכנסת, למשרד - עד שהוא אמר: 'עזבו אותי, אני לא תורם לישראל'. האלימות ניצחה לגמרי בנושא הזה".
הוא נזכר בפריצה למשרדי הפורום על ידי ארגון "אחים לנשק". "הם כלאו עובד שלנו, קשיש בן 70, שהיה זקוק לטיפול רפואי, ועובדת צעירה. וזה לא הדבר הכי נורא. כשלחמתי בעזה, אמא שלי קיבלה מכתבי נאצה בגלל העבודה שלי בקהלת. הרגשתי בגידה מצד חברים שגדלתי איתם, חבר'ה מעמותת יוצאי מגלן. אמרתי להם: 'אתם מכירים אותי שנים, למה אתם לא מוכנים לדבר איתי?'. לא היה שם דיאלוג, רק שנאה".
הוא מנסה לנתח את הצד השני באובייקטיביות מפתיעה: "הם היו מלאים בפחד. הם ראו ממשלה לא ליברלית, ראש ממשלה עם כתבי אישום, ותחושה - מוטעית לדעתי - שהחקיקה עוברת מהר מדי ומשנה את כללי המשחק. זה, בשילוב קמפיין של עשרות מיליונים, גרם לאנשים טובים להאמין בזה. אבל יש כאן איפה ואיפה. כשמרביצים פיזית לאנשים, כשוונדליזם משתולל, כשמרביצים לרכב של בעלי ערוץ 14 כשהבן שלו בפנים - על זה לא שומעים בתקשורת".
בנושא הביטחוני, בר-יושפט אינו חוסך בביקורת על הדרג הבכיר. "אם מישהו חושב שצה"ל החליף דיסקט - הוא לא. המילה המעצבנת הזו, 'קונספציה', עדיין כאן. המחשבה שאם הערבים ביהודה ושומרון יחליטו לעשות 'נחשול אדום' ולרוץ לכפר סבא יש מי שיעצור אותם - היא מוטעית".
עם זאת, הוא שואב עידוד מהדור הצעיר: "החבר'ה הצעירים מדהימים. דור הטיקטוק התגלה כדור של אריות עם לב במקום הנכון. הבעיה היא אצל הגנרלים למעלה. משהו קורה כשעוברים מדרגת מח"ט לאלוף - הם הופכים לפחות לוחמנים. אנשים כמו עופר וינטר או אבינועם אמונה היו צריכים להיות מזמן בדרגות הגבוהות ביותר".
בהמשך הוא מתייחס גם לפרק הפוליטי בחייו, כשרץ ברשימת "ימינה" עם נפתלי בנט. "אני מצטער שרצתי איתם. אני חושב שמה שהוא עשה בממשלה הקודמת לא היה נכון. זה שבר את כללי המשחק הרבה יותר מהרפורמה. הצטרפתי לימין החדש ב-2019 כי זה היה אמור להיות ימין ביטחוני, כלכלי ומשפטי. חשבתי שזה באמת מה שקורה, אבל המהלך של הממשלה ההיא עשה רע לישראל ועשה לנו נזק גדול".
כמומחה לדיפלומטיה שדיבר בפני למעלה מ-120 אלף סטודנטים ברחבי העולם, בר-יושפט מזהה תופעה חדשה ומסוכנת בקמפוסים. "פעם האנטישמיות הייתה על בסיס דת, אחר כך גזע, ואז אנטי-ציונות. היום יש שילוב מוזר: שונאים אותנו כי אנחנו חזקים מדי, ושונאים אותנו כי היהודי הוא 'חלש ומסכן'. שונאים אותנו כשאנחנו מצליחים וכשאנחנו נכשלים".
הביקורת שלו מופנית גם כלפי פנים: "אנחנו משחקים מול שער ריק כי אנחנו לא מספקים מידע. מדינת ישראל צריכה להעביר חמש פעמים ביום מידע לכל הקונסולים והשגרירים שיפיצו בקמפוסים. אפשר לנצח בקרב הזה. רוב האנשים נמצאים באמצע, הם לא שונאים אותנו ולא אוהבים אותנו - הם פשוט לא יודעים. אנחנו צריכים להסביר שאנחנו מייצגים את הטוב, והצד השני מייצג את הרע. זה משחק סכום אפס".