פעמיים כבשה ישראל מידי מצרים את חצי האי סיני. בפעם הראשונה במבצע קדש ובפעם השניה במלחמת ששת הימים.
מבחינה צבאית המלחמות היו דומות, מבחינה מדינית הן היו הפוכות. במבצע קדש, בשל לחץ בינלאומי עצום נסוגה ישראל בסוף המלחמה מחצי האי סיני. במלחמת ששת הימים היא נשארה בו.
הנסיגה המדינית מחצי האי סיני לא רק שמחקה את הישגי צה"ל, אלא גם העבירה את תחושת הניצחון לצד השני. מצרים המובסת הפכה להיות המנצחת הגדולה. נאצר שהפסיד במלחמה, ביסס את מעמדו כמנהיג האומה הערבית. הוא נתפס כמנהיג נערץ שהצליח לסלק מהאדמה הערבית את ישראל ושתי המעצמות השותפות שלה, בריטניה הגדולה וצרפת. הנסיגה מסיני יצרה תחושת מסוגלות אצל המצרים והרחיקה את הסיכוי לשלום.
דווקא מלחמת ששת הימים שבסופה נשאר חצי האי סיני בידינו, קירבה את השלום בכך שהפכה את נאצר למנהיג מובס וחלש והפריכה את המחשבה שניתן להשמיד את מדינת ישראל. ההישג הצבאי והמדיני של מלחמת ששת הימים איפשר את השלום עם מצרים עשר שנים מאוחר יותר.
הסיום המדיני של המערכה מול איראן חשוב לא פחות מהמערכה הצבאית. מנהיגי המדינה שגילו אומץ לב היסטורי במהלך המערכה צריכים להמשיך עם אומץ הלב הזה גם בכל הקשור לרגל המסיימת. אסור לחזור על המפלה המדינית של מבצע קדש. חייבים לוודא שהסיום המדיני של המערכה יהלום את ההישגים הצבאיים שהושגו בה, למען בטחוננו ובטחון ילדינו ולמען השלום האזורי.