במחשב יש צירוף מקשים מופלא: Ctrl+Z. כתבת משפט לא מוצלח? מחקת פסקה? הזזת את התמונה למקום הלא נכון? לוחצים על הכפתור, והכול חוזר כמה שניות לאחור. בחיים אין כפתור כזה.
משפט לא מוצלח שיצא לנו מהפה לא יחזור לשם. את הרגע שבו היינו צריכים לעשות משהו ולא עשינו כבר אי אפשר להשיב. אחרי מריבה, החמצה או משבר, כולנו היינו רוצים לפעמים לחזור לאחור, אבל אי אפשר.
זו אחת הדרמות הגדולות בשיר השירים. בשיר השלישי הדוד מגיע בלילה ודופק בדלת, אבל הרעיה הישנה מתמהמהת ולא קמה לפתוח לו. ההזדמנות מוחמצת, והדוד הולך משם: “פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר" (שה"ש ה', ו). רק כשהיא מבינה מה היא הפסידה היא יוצאת לרחובות ומנסה למצוא אותו, אבל זה כבר מאוחר מדי. היא גם משלמת מחיר כבד: “מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (ה', ז), וגם לא מוצאת את הדוד. השאלה הגדולה שמרחפת מכאן מעל המגילה היא האם הקשר יוכל לקום מן המשבר. האם הרעיה והדוד יצליחו למצוא שוב זה את זו, או שההחמצה שברה משהו שכבר אי אפשר לתקן.
זו הסיבה ששיר האהבה שמגיע אחרי המשבר מרגש כל כך. השיר הרביעי נפתח בדברי אהבה של הדוד לרעיה, שחוזרים כמעט מילה במילה על דבריו מלפני המשבר. לפניו הוא אמר: “שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" (ד', א), ואחריו הוא שב ואומר: “שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד" (ו', ה). גם תיאורים נוספים חוזרים כמעט במדויק. קול האהבה חזר. הדוד עדיין רואה את יופייה של הרעיה, והמשבר לא מחק את הקשר ביניהם.
אבל האהבה לא חוזרת להיות בדיוק כפי שהייתה. זו כבר לא אהבה תמימה שלא מכירה באפשרות של החמצה. זו אהבה שיודעת שאפשר לא לפתוח בזמן, שאפשר לפגוע, להתרחק וללכת לאיבוד. ובכל זאת אפשר גם לחפש ולשוב. מתוך האובדן נדרשת הרעיה לנסח מחדש לעצמה מיהו הדוד עבורה. כשבנות ירושלים שואלות אותה: “מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד... שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?" (ה', ט), היא נאלצת להביט פנימה ולהשיב. אחרי תיאור ארוך היא מסכמת: “חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (ה', טז). רק אחרי שאיבדה אותו לרגע, היא מצליחה לומר בבהירות מה הוא בשבילה.
אחרי מריבה זה קל מאוד לצאת עם רשימת מסקנות עבור הצד השני: הוא צריך להתנצל, להקשיב ולהשתנות. קשה יותר להבין שאם המשבר באמת היה משמעותי, גם אני לא יכול לחזור להיות בדיוק מי שהייתי לפניו. תיקון אמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מפסיק לשאול רק מה הצד השני היה צריך לעשות אחרת, ומוכן לשאול מה המשבר חשף אצלו ומה הוא נדרש לשנות בעצמו.
כך גם בחברה הישראלית. מאז השבעה באוקטובר כולם מדברים על קונספציות שנשברו, אבל לרוב הכוונה היא לקונספציות של מישהו אחר: שהצבא ילמד, שהממשלה תיקח אחריות, שהתקשורת תתפכח ושהמחנה השני ישתנה. אבל אחריות היא בראש ובראשונה שלי על עצמי. שלי על המחנה שלי, במקומות בהם לפעולות שלי ולבחירות שלי יש השפעה. אין Ctrl+Z לאומי, ואסור לנו לחזור לשישה באוקטובר בתחפושת של אנשים שהתפכחו. כדי לקום מהמשבר, כל אחד צריך להסכים לצאת ממנו קצת שונה. הקונספציה העמוקה ביותר שעלינו לשבור היא האמונה שהמשבר נועד לשנות את כולם. חוץ מאשר אותנו.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים משיר השירים פרק א' עד איכה פרק ג'