השבוע עוצבה כמעט סופית רשימת 'הציונות הדתית' לכנסת, שאליה נוסף השיריון הראוי מאוד של צביקה מור מפורום תקווה. אולם המפלגה תיאלץ להתמודד מול כמה אתגרים בסיסיים המלווים את החברה הדתית הלאומית מאז ראשית שנות ה-80, שלא המפלגה במתכונתה הנוכחית המציאה: אתגר הפיצול התרבותי הדתי ואתגר הדרך הנכונה להתארגנות הפוליטית.
בראשית שנות ה-80, בבחירות 1981, התרסקה המפד"ל ואיבדה מחצית מכוחה - מ-12 ל-6 מנדטים - ובכך בישרה את עידן המחלוקת הפנימית בשאלה כיצד ראוי ויעיל יותר להתארגן במישור הפוליטי. בקוטב האחד נמצאים אלה המחזיקים בעמדה שעל החברה הדתית הלאומית להתמודד במערכת הפוליטית במסגרת מפלגה מגזרית שתהיה מזוהה כדתית לאומית, בדומה למה שהייתה המפד"ל מאז שנות ה-50.
מול עמדה זאת התפתחה גישת ההשתלבות שהשתקפה בשתי מגמות: האחת, השתלבות דתיים לאומיים במפלגות אחרות, והשנייה, הקמת מפלגות מעורבות לדתיים ולחילונים, דוגמת 'התחיה' שבישרה מגמה זאת עם הקמתה ב-1981.
ואכן, מי שיספור כיפות סרוגות בכנסת ימצא לא מעט מהן מפוזרות על פני כל הרצף הפוליטי שבין המרכז לימין. יתר על כן, אם נזכור שגם בהערכות נדיבות, משקל הדתיים הלאומיים הוא בערך 14-12 מנדטים, הרי ניתן לומר שלדתיים הלאומיים יש אפילו ייצוג יתר בלא מעט מהכנסות בדור האחרון. לרשימת 'הציונות הדתית', אם כן, ממתינה התמודדות קשה מול עצם מגמת הפיזור והעדפתם של דתיים לאומיים רבים להצביע למפלגות מעורבות של דתיים וחילונים. מפת המפלגות המתמודדות כלל לא ברורה עדיין, אבל מעבר לפינה ממתינים כמה דתיים לאומיים וכמה מסגרות דוגמת יולי אדלשטיין, עופר וינטר ועוד.
בתוך כך הלך והתעצם הפיצול הפנימי בתחום התרבותי הדתי, פיצול שזכה לאינספור התייחסויות בתחום העיון והמחקר. החברה הדתית הלאומית מפוצלת בין הקוטב המתואר כחרדי-לאומי לבין הקוטב המתואר כליברלי, כאשר בין שני הקטבים המהווים מיעוט, מתקיים מיינסטרים, רוב בורגני דומם. לפיצול הזה יש גם משמעות פוליטית, ולו מהסיבה הפשוטה שמצביעים מצפים לראות ברשימה אנשים הדומים להם במישור התרבותי הדתי. פעמים שגם מדובר במדיניות שונה, דוגמת סוגיית הגיוס וההשתמטות החרדית. במערכות בחירות קודמות נצפתה תופעה מעניינת שבמסגרתה משפחות פיצלו את הצבעתם באופן מודע בין הרשימה הדתית הלאומית המגזרית יותר לבין זו שנתפסה כמפלגה מעורבת לדתיים ולחילונים.
ובהקשר המוגדר הזה, לרשימת 'הציונות הדתית' יש אתגר לא פשוט כלל. ייאמר מיד שחלק מהאתגר נובע לא פעם מעולם דימויים שלא בהכרח מתכתב עם המציאות. כך, לדוגמה, אורית סטרוק תיחשב בעיני רבים לחרד"לית באופן מובהק. לא תעזור העובדה שזכתה לשבחים חוצי קווים על פעולתה כשרה בממשלה ועל היותה אשת ביצוע עוד קודם לכן בשדולה בכנסת. על פי דיווחים שונים לאורך השנים, הרב הבולט שאיתו נהגה להתייעץ היה דווקא מי שמזוהה הרבה יותר עם המיינסטרים, הרב חיים דרוקמן זצ"ל, אבל כאמור הדימויים חזקים הרבה יותר.
את תפיסת הרשימה כחרד"לית מדי תלווה העובדה שהמפלגה הסתבכה באחד הנושאים החשובים ביותר, אם לא החשוב שביניהם: היחס לחרדים. הישגיו של סמוטריץ' בתחום ההתיישבות ואף תפקידו כשר האוצר לא נתונים בוויכוח. אולם גם השבר שנפער בין הדתיים הלאומיים לחרדים אינו מצריך הוכחות. זו לא רק ההשתמטות מגיוס החמורה כשלעצמה, אלא ההקפדה החרדית לזלזל ולעלוב בחברה הדתית הלאומית וברבניה לאורך כל המלחמה. האתגר הזה השתקף במהלך סמלי שבו פרשו מהתמודדות שני הח"כים שהיו קציני מילואים, השר אופיר סופר והח"כ משה סולומון.
שלושה חודשים הם הרבה זמן והמילה האחרונה עדיין לא נאמרה.
המאמר מתוך השבועון "מצב הרוח"