שלושה חודשים לבחירות, ותשומת הלב שלנו מתחלקת בין שני זמנים: קודם כל ההווה - מי מצטרף למי? איך נראה הסקר האחרון?
התרחשות בלתי פוסקת של פריימריז, איחודים ופילוגים, קמפיינים, ספקולציות ופרשנויות, שלא תנוח לדקה עד 10 בספטמבר, שהוא המועד האחרון להגשת הרשימות לכנסת.
כל דבר נבדק תחת המשקפיים האלה: מצב שער הדולר, כינוס עצרת האו"ם, נתוני גיוס מעודכנים וכמובן המלחמה הבלתי נגמרת עם איראן, שכבר לא ברור אם אפשר לקרוא לה מלחמה או רצף של סבבים שילוו אותנו בשנים הקרובות.
לצד זאת, אנחנו גם מסתכלים קדימה ומנסים לשער איך תיראה הכנסת ואיך תיראה הממשלה אחרי הבחירות. גם כשמנקים את ההבטחות של הפוליטיקאים - "גיוס חרדים! הפסקה מוחלטת של המימון! לימודי ליבה לכולם!" או "שינוי מערכת המשפט! הורדת יוקר המחייה! הכרעת איראן!", ומתייחסים אליהן כהבטחות ולא יותר, אנחנו עסוקים בניסיון להבין לאן המדינה שלנו תלך בשנים הקרובות.
אבל הזמן הזה הוא גם הזדמנות להביט אחורה, ובאמת לבחון את מה שקרה כאן בארבע השנים מאז מערכת הבחירות האחרונה. בליכוד מתגאים, ודי בצדק, כי הממשלה הזו הייתה הראשונה ב-30 האחרונות שמילאה את ימיה, וזה לא קרה סתם: בהתאם לפנטזיה של הגוש, זו הייתה ממשלת ימין 'על מלא', עם גוש יציב ובלתי שביר של 68 מנדטים, שאפילו לרגע אחד לא איימו לפרק את החבילה. בהתאם להבטחות שלפני הבחירות הקודמות, הממשלה הזו הייתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה - להעביר כל הצבעה בכנסת, לחוקק כל חוק שייראה לה לנכון, לחולל רפורמות, לכבוש שטחים, ליישם את המדיניות שהיא הטיפה לה במשך כל השנים, אבל לא יצאה אל הפועל בגלל 'אילוצים קואליציוניים'. והנה, אחרי ארבע שנים מלאות ורוויות אירועים, בוחרי הימין האידיאולוגי מביטים ושואלים את עצמם: "זה הכול?".
אז איך זה קרה? נראה ששוב לא הבינו את גבולות הכוח, שיעור שארה"ב לומדת עכשיו באיראן.
טבח שמחת תורה, והמלחמה שבאה בעקבותיו, סיפקו הזדמנות היסטורית לקבוע עובדות חדשות בשטח, ולשנות את המפה - פשוטו כמשמעו. במהלך כל המלחמה שמענו שוב ושוב תוכניות על אותם שני מיליון עזתים שתיכף עוזבים את הרצועה (תוכנית "הפינוי-בינוי" של טראמפ, למשל) ובמקומם נחדש את ימינו כקדם ונהפוך את עזה לחבל ארץ יהודי. עד כמה שאני תומך, היסטורית ומוסרית, בהתיישבות שלנו בעזה, די מההתחלה הבנתי שאין לזה כל סיכוי. לא חשוב כרגע מי אשם בזה - הממשלה שלא דחפה, הצבא שממש לא התלהב או נשיא ארה"ב שבטח קם למחרת בבוקר עם רעיון אחר, אבל זו המציאות.
כאשר אני רואה תמונות של מאות ואולי אלפים שצועדים שוב לעבר רצועת עזה, אני לא יכול שלא לשאול האם הם באמת מאמינים שזה יקרה. קשה שלא להבין לליבם: חלק מהצועדים ממש גרו בגוש קטיף, חלק נולדו למשפחות שגורשו משם וגדלו על הסיפורים וחלק פשוט כמהים לחידוש ההתיישבות ומאמינים בכך באמת ובתמים. הבעיה היא לא איתם, אלא עם מי שממשיך לפמפם את האשליה הזו מתוך הקואליציה, לפעמים אפילו מתוך שולחן הקבינט.
אני שומע את שרי הממשלה וחברי הכנסת מהקואליציה מעודדים אותם ותומכים בהם, כאילו הם צופים מהצד ולא קובעי המדיניות, ואז נזכר באותם עשרות אלפים שבקיץ של ההתנתקות הגיעו לכפר מימון להפגנה הגדולה, כדי "לעצור בגופנו את אריק שרון הרשע". בסופו של דבר זה נראה כמו כינוס מחזורים של בני עקיבא, מעין טיול משפחות של הציונות הדתית, שתמיד מעלה את השאלה מה היה קורה אם במקום הקייטנה הזו, 50 אלף גברים היו פשוט מתיישבים על הציר היחיד שמוביל מגוש קטיף צפונה.
לא אנשי חזון אלא חסרי אחריות
בניגוד לצועדים לכיוון עזה, שאותם אפשר להבין ואפשר להזדהות, 'חלוצי הבשן', אותם צעירים נלהבים שמנסים להתיישב בשטחי סוריה שנכבשו אחרי נפילת משטר אסד, הם סתם חבורה של עבריינים פורעי חוק. פעם אחר פעם הם מסכנים את עצמם, וחמור מזה - את חיילי צה"ל ששומרים שם, עבור צילום מעבר לגבול או הזיה כלשהי על הקמת יישוב בשטחי לבנון וסוריה. למרבה המבוכה, התנועה הזו אפילו זכתה לדריסת רגל בכנסת, וקיבלה תעודת הוקרה מח"כ לימור סון הר-מלך.
לא ברור כרגע מי מושך את מי - הפוליטיקאים את הפעילים או אולי להיפך, אבל כן ברור אצל מי התופעה הזו צריכה להיעצר. אני לא מאמין שיש אדם אחד בתוך הממשלה שמאמין שתהיה התיישבות יהודית בעזה או בלבנון, ובטח שלא יהיה ראש ממשלה או שר ביטחון שיפעל אקטיבית עבור פרויקט כזה. כשבצלאל סמוטריץ' אומר "נרחיב את גבולותינו בלבנון ובסוריה", ואיתמר בן גביר מודיע ש"יש תוכנית להתיישב בלבנון", הם לא מצטיירים כאנשי חזון, אלא כחסרי אחריות.
מבן גביר, שמתבסס על פרובוקציות, אין לי יותר מדי ציפיות, אבל הייתי מציע לשר האוצר להפסיק עם סיפורי הבדים, ולהמשיך במפעל חייו של ההתיישבות ביהודה ושומרון. לצד הישגים גדולים מאוד בשנים האחרונות, נשארה שם עוד הרבה מאוד עבודה, ועוד הרבה אנרגיות דרושות כדי לקיים את החזון החשוב הזה. אם סמוטריץ' יזכה לעמדת השפעה בכירה כל כך גם בממשלה הבאה, דבר שכרגע לא נראה מאוד סביר, אני מצפה ממנו לזכור את מה שלמד בקדנציה הזו ולעסוק במציאות במקום בחלומות.
המאמר באדיבות השבועון "מצב הרוח"