לפני שתים עשרה שנים זכיתי להיות איתך בשבת ביישוב אחיה. בשעת בוקר מוקדמת התעוררתי, וכשפקחתי את עיניי ראיתי אותך יושב בפינה, עטוף בטלית, לומד שניים מקרא ואחד תרגום.
הגעת אז לפסוק "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָ". וחז"ל דורשים: "אלו תפילין שבראש".
הרמת אליי את עיניך ואמרת, "שמע סיפור". סיפרת לי שפעם עלה בך חשש שאולי התפילין של ראש שלך אינן כשרות. ירדת לצומת סמוך, הנחת תפילין, ומסביבך עמדו ערבים. "ברגע שהם ראו אותי", אמרת, "הם פשוט ברחו. רעדו מפחד. אמרתי לעצמי: זה הסימן הכי טוב". אחר כך שלחת את התפילין לבדיקה, והסופר אמר שהן במצב מצוין. אולי אז עדיין לא הבנתי עד הסוף את משמעות הסיפור. היום אני מבין. לא סיפרת על תפילין. סיפרת על אמונה. סיפרת על יהודי שחי את הפסוק, עד שהפסוק נעשה חלק ממנו.
בניהו, בשבילי היית ההתגלמות של מסירות הנפש למען ארץ ישראל. אהבת את האדמה, והאדמה אהבה אותך. היית איש תורה ואיש מעשה, איש של עדינות ואיש של גבורה. כמו עדינו העצני, רך ועדין בבית המדרש וארי בשדה הקרב. התמונה שלך יושב ולומד תורה עדיין ניצבת לנגד עיניי. איזו אש בערה בך. איזו טהרה. איזו יראת שמים. איזו אהבת ה'. אבל כשהיה צריך לעמוד על המשמר, לשמור על הגבעה בגאולת ציון כדי שלא יתקרבו אויבים, לא היה בך שמץ של פחד.
זכיתי להיות איתך בכמה שבתות כאלה, איתך, עם רעייתך אסתר ועם חברים נוספים. חייתם בתנאים שרבים לא היו מוכנים לחיות בהם אפילו יום אחד, ואתם עשיתם זאת מתוך שמחה, מתוך שליחות ומתוך אהבת הארץ. מכל שבת כזאת יצאתי אדם אחר, מחובר יותר לאדמת ארץ ישראל, ומבין טוב יותר על מה אנחנו נלחמים כאן ומול מי.
ריבונו של עולם, כבר זמן רב מדי הבטחת לנו: "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות". ועד מתי? "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר". עד מתי יישפך כאן דם יהודי? אנו מבקשים צדק. אנו מבקשים את קידוש שמך בעולם. אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך. אבינו מלכנו, עשה למען ההרוגים על שם קודשך.
בניהו, היום אתה מצטרף לשורת לוחמי חירות ישראל, שמסרו את נפשם על עם ישראל ועל ארץ ישראל. אבל הדרך שלך לא תיעצר כאן. אנחנו נמשיך אותה. נמשיך ליישב ולהתיישב בכל חלקי ארצנו. נבנה עוד בתים, נקים עוד יישובים ונעמיק את אחיזתנו בארץ אבותינו. נעמוד, בדיוק כפי שאתה עמדת, באמונה, בענווה ובגבורה.
זו תהיה תשובתנו: לא ייאוש, אלא בניין. לא נסיגה, אלא אחיזה. לא פחד, אלא אמונה.
בניהו, אחי. את דמך לא נוכל להשיב, אבל נוכל להבטיח לך דבר אחד: הדרך שלמענה חיית ושלמענה נפלת תמשיך לחיות בלבו של העם הזה.
"ואומר לך בדמייך חיי. בדמייך חיי". יהי זכרך ברוך. ה' יקום דמך.