"באלול אפילו דגים שבים רועדים!" משפט זה שהיה מקובל בתנועת המוסר הליטאית, מדבר על חודש אלול כחודש של של יראה, ופחד לקראת המלכת ה' וימי הדין בראש השנה ויום כיפור.
לעומתו וכהשלמה אליו, עומד המשפט של בעל התניא המלך בשדה! "משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. בלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".
חידושו של האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה פרשת ראה אות י') שבחודש אלול המלך בשדה וניתן בקלות לפגוש אותו. יכול להוביל למחשבה מוטעית שחודש אלול גדול מר"ה ויום כיפור, כי בר"ה ויום כיפור אנו ממלכים את הקב"ה במקום מלכותו כשהוא מוקף בפמליא של מלאכים, ואילו באלול המלך בדרכו לארמון והוא יותר נגיש לכולנו. אולם יש פער עצום בין מפגש עם המלך בשדה למפגש עם המלך בארמון. להבדיל כראש ישיבה תיכונית בכל שנה לקראת פתיחת שנת הלימודים, הייתי משתתף בכנס המחוזי, שאליו היו מגיעים שר החינוך, המנכ"ל וכל המנהל המחוזי.
זו הייתה הזדמנות מצוינת לפגוש את כולם באופן ישיר, לזרוק מילה. לפעמים אפילו לזכות להציף בקשה או רעיון, תוך כדי תנועה. אולם גם אם זכיתי לכמה חילופי מילים עם המנכ"ל או משהו בכיר אחר, אלו היו מילים לא מחייבות, והמטרה הייתה רק להציף דבר, כדי שאחר כך כאשר אשלח מכתב רשמי מסודר למשרד, יתייחסו אליו קצת יותר, ואולי אפילו יזמנו לפגישה מסודרת. סגירה אמתית של דברים, והחלטות מחייבות מתקבלות בארמון.
המפגש עם המלך בשדה בחודש אלול, הוא מפגש ראשוני. הוא בא בעיקר להזכיר לנו שיש לנו מלך, ואנו רוצים בקרבתו. הוא בא לומר למלך, אנחנו ממש רוצים לפגוש אותך בארמון. בר"ה ויו"כ, אנו נפגשים עם המלך בארמון. המפגש מפחיד. צריך לעבור את המאבטחים בכניסה ולהראות שאתה נקי מעוונות, או לפחות התחרטת עליהם. צריך לבוא באימה יראה ופחד. צריך לבוא עם החלטות נכונות, התחייבויות, ותכנית מפורטת מה אתה מתכוון לעשות בשנה הבאה עלינו לטובה.
המפגש כל כך מרעיד עד כדי כך שכדי שלא נתבלבל, חז"ל סדרו לנו את עיקר הבקשות והמחשבות הנכונות, כדי שבעזרת סידור התפילה, נוכל לרצות ולבקש את הדברים הנכונים. המפגש גם שמח מאד כי אנו יודעים שהמלך רוצה לראות את בניו ולסייע להם להגשים את ייעודם, וגם אם חלילה לא יענה לכל הבקשות, זה רק בגלל שהוא רוצה בטובתנו. צריך להתכונן למפגש בארמון, אך חלילה לא לוותר עליו, כי שם קוראים הדברים המשמעותיים.
מאז שחרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים להיכנס ממש לארמונו של המלך. לכן אנו מתכנסים במקדשי מעט, שהם מעין תחליף לארמון עצמו. יש שיהדרו ללכת למקדשי מעט מיוחדים יותר, כמו מערת המכפלה או הכותל המערבי. יש גם כאלו המחליטים לעזוב את ארץ הקודש מתוך מחשבה שבארצות הניכר יש מקומות מתאימים יותר להמלכת הקב"ה. אולם לכניסה לארמון האמתי שבו התפילות נענות, ויש בהם ברכה גדולה, נזכה רק לאחר שנבנה אותו במהרה בימינו.
בשנים האחרונות זכינו שלמרות שהארמון חרב, חצר הארמון, הר בית ה' פתוח לתפילות והשתחוויות לפני מלך מלכי המלכים. עשרות אלפי עולים בטהרה, עומדים ומתפללים ומקבלים עול מלכות שמים בחצרות בית ה' לאורך כל השנה. חצר המלך פתוחה כל השנה בימים ראשון עד חמישי, למשך שעות ארוכות. אולם מסיבה עלומה, בשבתות לא ניתן לעלות להר. זהו איסור חדש. לאחר מלחמת ששת הימים, לאורך שנים ניתן היה לעלות גם בשבתות. כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה, מורך לב של הממשלה וכוחות הביטחון הובילו לכך שהר הבית נסגר במשך שלוש שנים לעליית יהודים. זכינו ל"כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" כאשר ההר נפתח , ומאז משנה לשנה כמות העולים להר הולכת ורבה.
האפשרות לתפילה שירה לימוד ועבודת ה' על ידי עם ישראל בחצר המלך, ממשיכה ועולה. אולם כאשר ההר נפתח מחדש לפני עשרים ושלוש שנים, בהחלטה שרירותית, הוא נפתח רק בימים ראשון עד חמישי. משמעות הדבר בשנת תשפ"ז הבאה עלינו לטובה, שההר יהיה סגור ביום הראשון של ראש השנה. חג ראשון של סוכות ושמחת תורה. ביום שבו אנחנו אמורים להמליך את המלך בארמון. חצר הארמון סגורה. כך גם ביום החג עליו נאמר "ושמחתם לפני ה'..." וכך גם בחג שמיני עצרת עליו אמרו חז"ל: “משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" (סוכה נה, ב) כלומר דווקא בחג בו במלך קורא לנו להישאר לבד איתו. אנחנו במו ידינו מונעים מעצמינו להיכנס לחצר שלו.
אחרי שראינו בממשלה הזו, בהובלת ראש הממשלה ושרי הקבינט, ובהובלת ראש הפועלים לסייע בעליה להר הבית, השר איתמר בן גביר, איך ניתן לשנות ולהתקדם ולפעול כדי לאפשר ליהודים לעלות ביראה טהרה ושמחה להר הבית, הגיע זמן גם לשינוי הזה. הגיע הזמן לפתוח את הר הבית לעליית יהודים גם בשבתות. אין הצדקה לכך שביום הראשון של ראש השנה, ביום הראשון של סוכות ובחג שמחת תורה, כל בתי הכנסת יהיו מלאים, ואילו חצר המלך תישאר ריקה
אסיים בתפילה ואמונה בעזרת מילותיו של ישי ריבו בשירו/תפילתו, לשוב הביתה: "הגיע הזמן להתעורר, לעזוב הכל להתגבר, לשוב הביתה, לא לחפש מקום אחר. .. הכל אפשר רק אם נרצה.."