רוב גדול של אלו ששוקלים להצביע ליכוד - רוצים את עוצמה יהודית ואת הציונות הדתית בכנסת; בצד השני של המפה, רוב גדול מאוד מאלו ששוקלים להצביע ליברמן רוצים את בנט ואת איזנקוט.
אלא שבין שתי הליבות האלה מתגלה שטח פוליטי מרתק הרבה יותר: הליכוד רצוי בקרב חלק משמעותי של הקהלים שמנגד, ליברמן מצליח לעשות את הדרך ההפוכה אל חלקים מהימין, ואילו אצל מפלגות אחרות הגבולות קשיחים הרבה יותר.
כשמפסיקים לשאול את הציבור רק "למי תצביע?" ושואלים "את מי היית רוצה לראות בכנסת", מתגלה מפה פוליטית פחות מדוברת. קווי הגושים אמנם ניכרים היטב, אבל ביניהם מתגלים גשרים, אזורי ביניים וגם כמה חומות גבוהות במיוחד.
בכתבה זו נסקור ממצאים מרכזיים העולים מסקר נרחב של מכון מסקר־רבדים, שנערך בקרב מדגם של 901 משיבים מהאוכלוסייה היהודית בישראל, לאחר תיקון ייצוג חסר או עודף של קבוצות שונות. מטרת הסקר היא לבדוק, ביחס לכל מפלגה, עד כמה אלו שמתכוונים להצביע לה או ששוקלים לעשות זאת היו רוצים לראות בכנסת את המפלגות האחרות.
הסקר נערך לפני כשבועיים, אך כאמור הוא אינו עוסק בתחזית מנדטים רגעית אלא ביחס הכללי של השוקלים להצביע לכל מפלגה למפלגות האחרות. לכן, גם אם כוונות ההצבעה השתנו מאז במידה מסוימת, סביר להניח שהמפה הבסיסית לא השתנתה באופן דרמטי.
לפני שנצלול פנימה, נציין כי המפלגות ש"ס, יהדות התורה ונעם לא נותחו לפי שוקליהן, בשל מספר נמוך יחסית של משיבים השוקלים להצביע להן בקהלים שבהם נערך הסקר. אין בכך כדי להעיד על כוחן באוכלוסייה הכללית. עם זאת, בהחלט נבדק עד כמה שוקלי המפלגות האחרות רוצים לראות בכנסת גם את שלש המפלגות הללו.
בליבת הימין אין הפתעות משמעותיות. אלו ששוקלים להצביע לליכוד, לציונות הדתית או לעוצמה יהודית רוצים באופן ברור שגם שתי המפלגות האחרות יהיו במשחק הפוליטי. לדוגמה, 77% משוקלי הליכוד רוצים את עוצמה יהודית בכנסת, ו-88% משוקלי עוצמה יהודית רוצים את הציונות הדתית.
עד כמה אלו השוקלים להצביע לליבת הימין רוצים לראות בכנסת את מפלגות האופוזיציה? די מעט. המפלגה המובילה היא ישראל ביתנו בשיעורים של מעט פחות מ20%, עוד פחות מכך היו רוצים לראות בכנסת את מפלגותיהם של בנט ואיזנקוט, ואחוזים בודדים ממש היו רוצים לראות את מפלגת הדמוקרטים של יאיר גולן.
אגב, בכל אחת משלשת המפלגות, בסביבות 25%-30% רוצים את טרופר בכנסת, ובדומה לכך את גנץ.
מהסקר עולה עוד כי בין 40% ל-50% משוקלי מפלגות ליבת הימין - הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית - רוצים לראות את ש"ס ואת יהדות התורה בכנסת. נעם זוכה לשיעורים דומים אצל שוקלי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, אך רק רבע משוקלי הליכוד היו רוצים לראות אותה בכנסת.
ככל שמתרחקים מעט מהליבה, התמונה מתחילה להשתנות.
אצל שוקלי זהות או שוקלי וינטר, למשל, הזיקה לימין ברורה מאוד - השוקלים להצביע לשתי המפלגות הללו רוצים את הליכוד, את עוצמה יהודית ואת הציונות הדתית בשיעורים גבוהים שנעים בין 62% ל-77%.
בכל זאת, בשתי המפלגות קרוב למחצית רוצים את טרופר בכנסת, קרוב למחצית מבין שוקלי זהות וכשליש מבין שוקלי וינטר רוצים את ליברמן, ובין שליש לרבע רוצים את בנט ואת ישר. לעומת זאת, הרצון לראות את הדמוקרטים בכנסת עדיין נמוך (15% אצל שוקלי זהות ו-6% אצל שוקלי וינטר).
זהו אחד הממצאים שממחישים היטב את ההבדל בין השאלה "למי תצביע?" לבין "את מי אתה רוצה בכנסת?" שוקלי זהות ווינטר ממוקמים בבירור בימין, אבל גבולות הלגיטימציה הפוליטית שלהם רחבים הרבה יותר.
היכן נמצאים שוקלי אדלשטיין וזליכה?
שוקלי אדלשטיין הם אחת הקבוצות שקשה להכניס לאחד הגושים באופן ברור, והדבר לא מפתיע לאור הכרזת המפלגה כי תפעל לממשלת אחדות. מצד אחד, מעט יותר מ60% רוצים את הציונות הדתית ואת הליכוד, אך שיעורים דומים רוצים במפלגותיהם של ליברמן ושל בנט, ו51% במפלגת ישר של איזנקוט.
סימטריה מעניינת מתקבלת גם כשמדובר ביחס של שוקלי אדלשטיין לשני קצוות של הגושים - גולן רצוי אצל 32% משוקלי אדלשטיין, ועוצמה יהודית אצל 31%. מעטים מאוד, כ-10%, רוצים בכנסת את נעם ואת המפלגות החרדיות.
מעניין לציין שיש כאן אסימטריה מעניינת: 61% משוקלי אדלשטיין רוצים את הליכוד, אבל רק 33% משוקלי הליכוד רוצים את אדלשטיין.
מפת הרצונות של שוקלי זליכה דומה למדיי לזו של שוקלי אדלשטיין. מצד אחד, באזור 55%-65% רוצים את עוצמה יהודית, הליכוד, הציונות הדתית וזהות; מצד שני, בין 43% ל-52% רוצים את ליברמן, גנץ ובנט. המפלגות החרדיות הן חלק מהתמונה: כרבע משוקלי זליכה רוצים את ש"ס ואת יהדות התורה (25% ו־26% בהתאמה), ו־15% רוצים את נעם.
אצל שוקלי זליכה ואדלשטיין, אם כן, קשה למצוא "גוש". הם רוצים בכנסת שורה ארוכה של שחקנים משני צדי המפה. הבדל מסוים בין הקבוצות נרשם ביחסם למפלגת הדמוקרטים - 31% משוקלי אדלשטיין היו רוצים לראות את יאיר גולן, ורק 14% משוקלי ירון זליכה.
שוקלי טרופר וגנץ: הליכוד בפנים, עוצמה יהודית הרבה פחות - וגולן?
אצל שוקלי טרופר וגנץ מרכז הכובד כבר נוטה יותר שמאלה. אצל שוקלי טרופר 77% רוצים את ליברמן, ומעט פחות מ-70% רוצים את ישר ובנט. אצל שוקלי גנץ השיעורים גבוהים אף יותר ומתקרבים ל90%.
אולם, הדלת לימין אינה נעולה: מעט פחות ממחצית משוקלי טרופר וגנץ רוצים את הליכוד בכנסת; מעט פחות ממחצית משוקלי טרופר וכן כשליש משוקלי גנץ רוצים את הציונות הדתית.
עם זאת, כשמגיעים ליחס שוקלי טרופר וגנץ לקצוות הפוליטיים, המספרים נחתכים משמעותית: כ-32% משוקלי טרופר ו-42% משוקלי גנץ היו רוצים לראות את הדמוקרטים, ובין 22% ל-29% את עוצמה יהודית.
מעניין שגם המפלגות החרדיות אינן מחוץ לתחום אצל שוקלי גנץ: כחמישית היו רוצים לראות את ש"ס ואת יהדות התורה. לעומת זאת, אצל שוקלי טרופר מדובר על שיעורים נמוכים הרבה יותר.
התמונה אצל שוקלי טרופר מלמדת אפוא שלא קיים "וטו" גורף על הימין - וגם לא יחס אחיד לכל מפלגות המחנה שמנגד.
המשולש השני: ליברמן, בנט ואיזנקוט.
אם בימין מצאנו משולש של הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, בצד השני של המפה מתגלה משולש מלוכד לא פחות. בקרב שוקלי כל אחת ממפלגותיהם של ליברמן, בנט ואיזנקוט, 80%-94% רוצים לראות בכנסת את שתי האחרות. במקביל, מעטים מאוד בין שוקלי כל המפלגות הללו רוצים את המפלגות החרדיות או את נעם בכנסת.
כשמוסיפים למשוואה את גולן, ניתן לראות כי כ60% מבין שוקלי כל מפלגה (ליברמן, בנט וישר) רוצים אותו בכנסת. מדובר ברוב ברור בכל אחת מ-3 הקבוצות, אך השיעור נמוך משמעותית מהשיעורים הפנימיים בתוך שלישיית המפלגות האחרות בגוש האופוזיציה.
משולש האופוזיציה אמנם מגובש, אבל אין בו שלילה גורפת לליבת גוש הימין. מפלגת הליכוד רצויה אצל כרבע משוקלי ליברמן ואיזנקוט, וכשביעית משוקלי בנט; ואילו הציונות הדתית רצויה אצל כחמישית משוקלי כל אחת משלשת מפלגות האופוזיציה.
מעניין שהיחס לעוצמה יהודית משתנה בין ליברמן לבין בנט וישר. אמנם בכל מקרה מדובר על שיעורים נמוכים, אך בעוד ש18% בקרב שוקלי ליברמן רוצים את עוצמה יהודית בכנסת, אצל שוקלי בנט וישר מדובר על אחוזים בודדים. כהשערה בלבד, ניתן להבין הבדל זה לאור העובדה שהן עוצמה יהודית והן ישראל ביתנו מציגות קו בטחוני שנחשב תקיף.
גולן: רצוי בצד אחד, כמעט מחוץ לתחום בצד השני
אצל שוקלי גולן עצמם, החיבור לשלישייה חזק מאוד - באזור ה80% רוצים את ישר, בנט וליברמן. אולם כאמור, היחס אינו סימטרי. שיעור שוקלי שלוש המפלגות שרוצים את גולן נמוך משמעותית והוא כ-60%. במילים אחרות, שוקלי גולן רוצים את ליברמן, בנט וישר יותר מכפי ששוקלי שלוש המפלגות רוצים את גולן.
וכשמסתכלים ימינה, הפער כבר הופך לחומה, ואחוזים בודדים רוצים את הליכוד, הציונות הדתית או עוצמה יהודית בכנסת. גם בכיוון ההפוך התמונה דומה: אצל שוקלי הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, רק אחוזים בודדים רוצים את גולן בכנסת.
ומה בגזרת המפלגות הערביות? כאן יש הבדל משמעותי בין חד"ש ובל"ד לבין רע"ם. בקרב שוקלי כמעט כל המפלגות, רק שיעורים אפסיים עד נמוכים מאוד רוצים שחד"ש ובל"ד יהיו בכנסת. חריגים בולטים הם שוקלי הדמוקרטים - 29% מהם היו רוצים לראות את חד"ש, ו-21% את בל"ד.
לגבי רע"ם התמונה שונה. אמנם בקרב שוקלי מפלגות הימין כולל וינטר, וכן אצל שוקלי זליכה, מעטים מאוד רוצים שרע"ם תהיה בכנסת; אולם, אצל שוקלי אדלשטיין, טרופר, גנץ, ליברמן, בנט וישר מדובר על בין 13% (אצל שוקלי אדלשטיין) ל-23% (אצל שוקלי ישר), וגם כאן שוקלי הדמוקרטים חריגים: לא פחות מ-59% היו רוצים לראות את רע"ם בכנסת.
כלומר, אף בקרב הקהל הפתוח ביותר למפלגות הערביות, רע"ם נמצאת במקום אחר לגמרי מאשר שתי המפלגות הערביות האחרות.
לסיכום: בקלפי יש מקום לפתק אחד
בסופו של דבר, שתי ליבות ברורות עולות מהנתונים.
שוקלי הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית רוצים מאוד אלה את אלה, ולצדם קיימת פתיחות משמעותית גם לש"ס וליהדות התורה. בצד השני, שוקלי ליברמן, בנט וישר רוצים אלה את אלה בשיעורים עצומים - ומתרחקים מאוד מהמפלגות החרדיות. ביחס הפנימי בין "שתי הליבות" הללו של הקואליציה והאופוזיציה, קיים רצון הדדי בשיעור של כ20% בכל ליבה.
אבל בין שתי הליבות יש עולם שלם: ליברמן מצליח להיות רצוי בקרב חלק מקהלי הימין; הליכוד מצליח לעשות את הדרך ההפוכה אל חלק מקהלי המרכז. שוקלי אדלשטיין וזליכה רוצים מצד אחד את הליכוד והציונות הדתית ומצד שני את ליברמן ובנט. שוקלי טרופר וגנץ נוטים שמאלה, אבל חלק ניכר מהם היו רוצים לראות גם את הליכוד ואת הציונות הדתית. גולן, לעומת זאת, מסמן במקומות רבים את הנקודה שבה הפתיחות בין המחנות מתחילה להיעצר.
בגזרת המפלגות הערביות, רע"ם זוכה ליחס שונה משמעותית מזה של חד"ש ובל"ד.
אין פירוש הדבר שהאנשים האלה עומדים להחליף את הצבעתם. השאלה את מי רוצים לראות בכנסת חושפת רובד אחר: מי נתפס כשותף טבעי, מי כיריב שעדיין רצוי במשחק הפוליטי - ומי לא.
בקלפי יש מקום לפתק אחד. במפה הפוליטית של הבוחר, מתברר, יש מקום להרבה יותר.