איך הורסים לימין את הסיכוי לעלות לשלטון? לוקחים שברירי אידיאולוגיה, מתבלים אותם באנשים הכי טובים, האידיאליסטים והמסורים שיש במערכת, מוסיפים חוסר יכולת לגלות גמישות ולעבוד ביחד ומגישים את הכול לבוחר.
והנה המתכון המוכר: מפלגת נעם, גלעד ארדן ומפלגתו, הנדל וטרופר. עופר וינטר, גם הוא בדרך להקים מפלגה.
וכל אחד, כמובן, משוכנע שהוא מחזיק באמת המלאה. שדווקא הוא יביא את הבשורה. שהפעם הציבור יבין. שהפעם זה יהיה אחרת.
אבל יש אמת פשוטה, וכואבת: מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה לא משנה את המציאות. היא רק מחלקת את הקולות של מי שרצה לשנות אותה.
וזה בדיוק המקום שבו צריך לדרוש אחריות.
אני מכיר ומעריך רבים מהאנשים שמאחורי המפלגות האלה. יש שם אנשים מצוינים. אנשים עם ערכים, עם אידיאלים, עם אומץ ועם רצון אמיתי לתקן את המדינה. אבל דווקא משום כך אני מצפה מהם ליותר. לא לעוד מפלגה. לא לעוד רשימה. לא לעוד “רק הפעם נרוץ לבד". לאחד כוחות.
לשבת יחד. לוותר על האגו. לוותר על המקום הראשון, השני או העשירי. למצוא את המכנה המשותף הרחב ולבנות כוח פוליטי אחד שיכול לעבור את אחוז החסימה ולהשפיע באמת.
הרב קוק כתב: “האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד למטרת אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית ואין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה בערך התכלית העליון שבא רק על ידי שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק".
הרב קוק לא מדבר כאן על טקטיקה פוליטית. הוא מדבר על שורש עמוק הרבה יותר: יש אחדות שנועדה לשרת את היחיד, ויש אחדות שנועדה לשרת מטרה גדולה ממנו.
וזה המבחן של מנהיגות עכשיו.
האם אני שואל: כמה כוח יהיה לי? או שאני שואל: כמה כוח יהיה למחנה שאני מאמין בו. האם אני צריך מפלגה על שמי? או שאני צריך ממשלה שתוכל למשול? האם חשוב לי שהדגל שלי יעמוד בראש או שהערכים שלי יהיו אלה שמובילים את מדינת ישראל?
מי שבאמת מאמין בדרך, צריך לפעמים לדעת לוותר על הדרך שבה הוא רוצה להגיע אליה. הבחירות הבאות לא צריכות להיות תחרות בין האידיאליסטים של הימין על השאלה מי יותר טהור.
הן צריכות להיות מבחן אחד פשוט: מי מוכן לקחת אחריות. לכל מי ששוקל להקים מפלגה חדשה, לכל מי שכבר הקים, ולכל מי שיודע שהוא עלול להישאר מתחת לאחוז החסימה: עצרו. תתאחדו. אל תכריחו את הציבור לבחור בין עשרה אנשים טובים כאשר הוא יכול לקבל כוח אחד גדול.
כי בסוף, אם כל אחד ישמור על המפלגה שלו יכול להיות שכולם יישארו מחוץ לכנסת. ואז, ביום שאחרי הבחירות, אל תגידו שהציבור לא הבין.
הציבור הבין מצוין. השאלה היא אם אתם הבנתם את גודל האחריות.
הכותב הוא מייסד פורום הגבורה ואביו של סמ"ר גלעד ז"ל שנפל בצפון רצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל"