אין דרך אחרת להגדיר זאת: נתניהו מתגלה שוב כאיש הברזל של הפוליטיקה הישראלית. פעם אחר פעם הוא מתנער מעפר, מוכיח ששום דבר בעולם לא עוצר אותו - לא מאבק מורכב בשבע חזיתות ולא זירות פנימיות סוערות.
כל מי שמיהר לספוד לו ולהכריז על סוף דרכו נותרים נדהמים מול תעצומות הנפש וכוחות ההתאוששות הבלתי נתפסים שלו. ויותר מכך, יש בכך אולי מסר עמוק לכולנו בשעת משבר: ההבנה שכוחות חיים אמיתיים ויכולת עמידה נבחנים בדיוק כשהרוחות סוערות ביותר.
אבל בואו נדבר קצת פוליטיקה.
נתניהו, אין זה סוד, כלל לא רצה בפריימריז הללו, אך ברגע שהבין שכלתה אליו הרעה, הוא הסתער על המערכה כאריה, ולא פסח על אף פעיל או פוקד בעל השפעה. כך הצליח לעצב מחדש את רשימת הליכוד בצלמו ובדמותו. המורדים נדחקו, הפייבוריטים נסקו, והמחוזות נכבשו כמתוכנן.
לצד היו"ר, המנצח הגדול של הפריימריז הוא השר אלי כהן.
כהן הוכיח בשנתיים האחרונות כי האדם קובע, ולא התפקיד. ממשרדו בלשכת שר הארגיה והתשתיות - ועד לצמרת הגבוהה ביותר מיד לאחר ראש הממשלה. רואה החשבון המסורתי מחולון, שרק לפני עשור נכנס לפוליטיקה באמצעות משה כחלון ותנועת 'כולנו' המנוחה - הוכיח שסבלנות, אנושיות, התמדה ועבודה מקצועית נקייה מאלמנטים של אגו מגלומני - סופם לקטוף את פירות האמון. בניגוד לרוח התקופה, כהן מעולם לא ניהל מלחמות ראווה, גם לא כשנעשה לו עוול מקצועי ושונמך ממשרד החוץ למשרד האנרגיה.
במקום להתעסק בבכיינות, הוא למד את המקצוע החדש, ולא ברח מהתמודדות. הוא נלחם במונופול המשומן ביותר בסביבה, חברת החשמל, והשמיע אמת צרופה בכל הסוגיות שעל סדר היום, כולל השמעת ביקורת פנימית התנהלות הקואליציה - למשל, מול החרדים בחוק הגיוס. למרות זאת, הוא קיבל את אמון חברי הליכוד. הם זיהו אצלו את הנאמנות לערכים.
מנגד, האנטי-תזה המובהקת למנהיגותו השקולה של כהן התגלתה בדמותו של ניר ברקת. מי שטיפס אל הזירה הפוליטית כשבאמתחתו שאיפות חסרות מעצורים, בחר שוב ושוב להסיט את מבטו מצרכי הכלל ולהתרכז בציר המרכזי של "אני, אני ואני". ברקת השקיע הון עתק, וביקש למסד את מעמדו ביום שאחרי.
על פי פרסומים לא ממש זרים, ברקת ניסה - לכאורה - לגבש קואליציה פנימית נגד נתניהו, ימים ספורים אחרי השבעה באוקטובר. אולם, ברור שהדלפת הסיפור והתזמון שנבחר לא היו מקריים. זה היה רק הסימפטום, לא האירוע עצמו. ברקת לא היה אהוד בשורות הליכוד גם קודם לכן. הכסף אולי מעוור עיני חכמים, אך לא את עיני השועלים הפוליטיים המנוסים שמזהים מנהיגות אמיתית. נתניהו, פצוע מהשבר הלאומי, לא ייתן לניסיון ההדחה לעבור בשתיקה.
התוצאה בשטח הייתה כואבת: קבלני הקולות והפוקדים, שלא שכחו את הנאמנות הבסיסית הנדרשת, דחקו את ברקת אל שולי העשירייה השנייה.
הקלחת הפוליטית הזו מזכירה לנו אמיתה נצחית: הציבור יודע להסתכל על הלב ועל הנאמנות האמיתית, מעבר לקמפיינים נוצצים ולכיסים עמוקים. מי שבוחר לשרת את עמו מתוך שקט נפשי, ענווה ואחריות - קוטף את ברכת הדרך; ומי שרואה בשררה קרש קפיצה בלבד לאגו אישי, מגלה לבסוף שהדרך אל הפסגה נחסמת מבפנים.
זה כואב, אבל נתניהו כבר הוכיח: אף פעם לא מאוחר להתנער מעפר, להפיק לקחים - ולהתקדם לעבר הפסגה הבאה.