16,869 ימים חיכינו לך, יהודה. 44 שנים, חודשיים ושמונה ימים. מאז אותו לילה נורא בקרב סולטן יעקב, ביוני 1982, יהודה כ"ץ היה נעדר. והיום - יהודה נמצא.
עבור עם ישראל זו סגירת מעגל של יותר מ-44 שנים, אך עבורי זה הרבה יותר אישי. יהודה היה חבר שלי. חבר אמיתי. הכרנו עוד מכיתה י' בנחלים. אחר כך המשכנו יחד חמש שנים במסגרת ישיבת ההסדר כרם ביבנה. למדנו יחד, התבגרנו יחד, שירתנו יחד, וחלקנו שנים מהמשמעותיות ביותר בחיינו. יהודה היה כל כך קרוב אליי, שהוא היה עד בחתונה שלי.
ואז הגיעה מלחמת לבנון הראשונה וקרב סולטן יעקב. מאותו יום, הזמן כאילו התחלק לשניים: החיים שהמשיכו - והחבר שנשאר מאחור. אבל במשך כל השנים האלה לא שכחנו את יהודה אפילו לרגע. בכל שנה, ביום הולדתו, היינו מתכנסים בבית הוריו ברמת גן ומקיימים שיעור, יחד עם הרב אברהם ריבלין, המשגיח שלנו מכרם ביבנה. שנה אחר שנה התכנסנו, למדנו, נזכרנו ובעיקר המשכנו להאמין ולחכות.
ומעל הכול עמדה משפחתו. אחותו של יהודה לא עצרה לרגע. במשך יותר מארבעה עשורים היא פעלה, חיפשה, דפקה על כל דלת ולא נתנה לנושא לרדת מסדר היום. הייתה לה מטרה אחת: להביא את יהודה הביתה. 44 שנים של מסירות, של תקווה, של כאב ושל אמונה שאסור לוותר.
והיום, דווקא בתוך הכאב הגדול, אני חושב על ברכת "הטוב והמטיב". חז"ל תיקנו את ברכת הטוב והמטיב ביבנה על הרוגי ביתר - כאשר לאחר זמן רב ניתנה האפשרות להביאם לקבורה. "הטוב" - שלא הסריחו, "והמטיב" - שניתנו לקבורה.
קשה לדבר על "טוב"" ברגע כזה. הרי רצינו את יהודה חי. התפללנו וקיווינו במשך עשרות שנים שיום אחד הדלת תיפתח והוא יחזור אלינו. אבל אולי דווקא כאן טמון העומק של הטוב והמטיב: גם בתוך האסון והכאב, יש חסד בכך שאחרי 44 שנים יהודה כבר אינו נעדר. הוא שב לעמו, למשפחתו, לחבריו - והוא זוכה סוף סוף להגיע לקבר ישראל.
יש כאן כאב עצום, אבל גם חסד גדול של סגירת מעגל. בינתיים החיים שלנו המשיכו. הקמנו משפחות, נולדו ילדים ונכדים, חגגנו שמחות ועברנו גם ימים קשים. אבל יהודה נשאר צעיר בזיכרון. אותו חבר מנחלים ומכרם ביבנה, אותו יהודה שלמד ושירת איתנו, אותו חבר שעמד לצידי ביום חתונתי.
16,869 ימים חיכינו לך, יהודה. דורות של חיילים ואנשי מערכת הביטחון לא ויתרו עליך. מדינת ישראל לא שכחה. עם ישראל לא שכח. חבריך לא שכחו. והמשפחה - מעולם לא הפסיקה לחכות.
והיום אתה חוזר הביתה. לא כפי שהתפללנו במשך כל כך הרבה שנים, אבל סוף סוף לא עוד נעדר. יש מקום שאפשר לבוא אליו, לעמוד לידו, לומר תהילים, להניח אבן וללחוש: יהודה, חזרת הביתה. אחותך קיימה את הבטחתה. לא ויתרנו עליך. לא שכחנו אותך.
ובתוך הדמעות, אנחנו נזכרים בדברי חז"ל ומודים גם על החסד הזה: "הטוב והמטיב" - שניתנו לקבורה. אני נפרד היום לא רק מנעדר מסולטן יעקב, אלא מחבר נעורים, מחבר לישיבה ולשירות, ומאדם שהיה ויישאר חלק מהסיפור של חיי.
יהי זכרך ברוך, יהודה היקר. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
הכותב הוא בוגר ישיבת ההסדר כרם ביבנה, חברו הקרוב של יהודה כ"ץ.